הקשר בין מאפייני פגיעה שחוו ילדים בתוך התא המשפחתי לבין יכולת המנטליזציה ופרשנותם את הפגיעה

התעללות פיזית כלפי ילדים בתא המשפחתי הינה תופעה רווחת בארץ ובעולם ומהווה גורם לפגיעה משמעותית בבריאותם הגופנית והנפשית של הקורבנות. לאופן בו הילד מפרש את הפגיעה כלפיו משמעות ותרומה מרכזית לנכונותו לשיתוף פעולה בחשיפתה, להצלחת ההתערבות הטיפולית ולבריאותו הנפשית בהמשך חייו. בעוד שספרות קלינית ענפה בחנה והמשיגה את מנגנוני הפרשנות, חסרה התייחסות מחקרית של פרשנות הילד לפגיעה מנקודת מבטו ובסמוך לפגיעה.

יכולת המנטליזציה של ילדים מנבאת אף היא את יכולתם להתמודד בהצלחה עם חוויות הפגיעה שחוו. היא כוללת הבנת התנהגות באמצעות רגשות, מחשבות וכוונות של העצמי ושל האחר, ומאפשרת לילד להתמודד עם סיטואציות שונות בחייו באופן הסתגלותי ומיטיב. ממצאים ראשונים קושרים מצבי התעללות עם פגיעה בהתפתחות המנטליזציה, אך מיעוטם בחן את הקשר בין מאפייני הפגיעה שחוו ילדים בתא המשפחתי להתפתחותה של המנטליזציה. יתר על כן, טרם הובהר הקשר, באם קיים, בין יכולת המנטליזציה של ילדים שחוו אלימות, לאופי פרשנותם את האירועים.

המחקר הנוכחי נועד לבחון קיומם של קשרים בין מאפייני פגיעה, יכולת המנטליזציה של הילד/ה הנפגע/ת והפרשנות אותה מייחס/ת הנפגע/ת לאירועי האלימות שחווה, ולבדוק האם יכולת המנטליזציה צובעת את הקשר בין מאפייני פגיעה לפרשנותה.

במחקר נותחו 120 ראיונות משפטיים שנערכו עם ילדים נפגעי אלימות בתא המשפחתי, בני ארבע וחצי עד 14 (ממוצע בשנים = 9.28, סטיית תקן =2.27), כמחצית מהם (52.5%) היו בנים. המראיינים היו עובדים סוציאליים בעלי הכשרה ייעודית ומורשים לחקור ילדים. הראיונות נערכו באמצעות פרוטוקול ראיון תומךRevised Protocol) -NICHD) בו מושם דגש על דיווח רגשות וחוויות סובייקטיביות. היגדי הילדים סווגו בשתי סכמות קידוד שפותחו לצורך המחקר. אחת דירגה את יכולת המנטליזציה של הילדים ונשענה על סולם מנטליזציה קיים (Ostler et al., 2010). הסכמה השנייה סיווגה את פרשנות הילד ובחנה את ייחוס הנפגע את האלימות כלפיו, בין ייחוס יציב לייחוס לא יציב כלל. לאחר מכן, הקידודים עובדו לנתונים כמותניים ונותחו באמצעות מתאמי פירסון ורגרסיה לינארית לבדיקת הקשרים, וברגרסיה מרובה לבדיקת התפקיד הממתן של המנטליזציה.

ממצאי המחקר מלמדים על קשר בין גילו של הילד הנפגע לאופי הייחוס של הפגיעה, וכן על קשרים בין גילו של הילד וקיומה או העדרה של דמות תומכת בחייו (בנוסף לזו הפוגעת), ליכולת המנטליזציה שלו. בנוסף, מהממצאים עולה כי יכולת המנטליזציה ממתנת את הקשר בין קיומה או העדרה של דמות תומכת לאופי הייחוס של הילד את אירועי הפגיעה כלפיו. נמצא שילדים נפגעי התעללות בעלי מנטליזציה גבוהה שדיווחו על דמות תומכת, ייחסו את פגיעתם באופן יציב יותר, לעומת אלו שלא הציגו דמות שכזו. עוד נמצא כי יכולת המנטליזציה מיתנה את הקשר בין חומרת הפגיעה לייחוס. כך שילדים שהציגו מנטליזציה גבוהה, ייחסו פגיעות חמורות יותר באופן לא יציב, לעומת ילדים עם יכולת מנטליזציה נמוכה, שבמקרים של פגיעה חמורה הציגו ייחוסים יציבים של הפגיעה.

ממצאי המחקר מאפשרים את העמקת ההבנה אודות פרספקטיבת הילדים באשר לפגיעה שחוו. הם מלמדים כי מנטליזציה גבוהה מקדמת פרשנות קְרוֹבַת חוויה (experience-near) ומציאותית יותר באשר להתעללות שעברו ילדים. כמו כן, הממצאים ממחישים את מרכזיותו של הנרטיב הנוצר אצל ילדים לאחר אירועים טראומטיים, והשלכותיו על מגוון מסלולי התפתחות, הן רגשיים והן קונטיביים. בנוסף, המחקר ממחיש היתכנות (feasibility) ותוקף לשימוש בניתוח נרטיבים של ילדים באמצעות סכימות קידוד מורכבות. בשדה הטיפולי, הממצאים מדגישים את חשיבות ההתערבות מבוססת המנטליזציה בקרב ילדים נפגעי אלימות בתא המשפחתי, ויכולים לסייע בהתאמת טיפול מיטיב והתייחסות רגישה ונכונה יותר מצד גורמי תמך בסביבתם של הנפגעים.