הקשר בין דפוסי התקשרות, ייצוגי מחלה, אסטרטגיות התמודדות ותמיכה חברתית להיענות לטיפול בסוכרת מסוג 1: השוואה בין מתבגרים למתבגרות

רקע: סוכרת מסוג 1, המוכרת גם כסוכרת נעורים, נחשבת לאחת המחלות הכרוניות השכיחות בקרב ילדים ומתבגרים. ההנחיות הדרושות לצורך היענות לטיפול במחלה הינן מורכבות וכרוכות בפעולות מגוונות ולעיתים אף בשינוי אורח חיים והתנהגות. היענות לטיפול בסוכרת מסוג 1 היא חיונית, זאת על מנת למנוע סיבוכים בריאותיים מידיים וארוכי טווח כאחד (Kristensen et al., 2018). גיל ההתבגרות מאופיין כתקופה מורכבת עקב העברת האחריות הטיפולית למתבגרים והמתבגרות ובכך נוספת התמודדות נוספת הכוללת ניהול הסוכרת על ידי היענות נכונה לטיפול, התמודדות זו לעיתים נחוות על ידי מתבגרים ומתבגרות עם סוכרת מסוג 1 כנטל (Araia et al., 2017; Datye et al., 2019; Iskander et al., 2015; Miller et al., 2020).  מאחר והטענה הרווחת המוצגת בספרות המחקרית גורסת כי במהלך תקופת ההתבגרות היענות לטיפול בסוכרת מסוג 1 נמצאת בירידה, זיהוי הגורמים הפסיכו-סוציאליים הרלוונטיים העשויים להסביר את היענות המתבגרים ומהתבגרות לטיפול בסוכרת מסוג 1,  חיוני לטיפול מיטיבי ולהפחתת סיבוכי המחלה (Shayeghian et al., 2020).

הספרות המחקרית מציגה כי גורמים פסיכו-סוציאליים כגון איכות הקשר בין דמות מטפלת משמעותית למתבגר.ת, ותמיכה חברתית נמצאו קשורים להיענות לטיפול בקרב מתבגרים ומתבגרות עם סוכרת מסוג 1 (Datye et al., 2015; Delamater et al., 2018; Duinkerken, 2020; de Wit et al., 2022). יתרה מכך, מתבגרים ומתבגרות רבים מתמודדים עם מצוקה סביב הקושי בהתמודדות עם הסוכרת מסוג 1, כך שהתהליכים הקוגניטיביים והרגשיים בהקשר לאיום המחלה משפיעה על הדרך בה הם מתמודדים עם המחלה (Datye et al., 2015; Delamater et al., 2018; de Wit et al., 2022). מעט מחקרים בחנו את ההבדלים בין המינים בהקשר להיענות לטיפול בסוכרת מסוג 1 ככלל ובמתבגרים ומתבגרות בפרט (Alburno et al., 2022; de Wit et al., 2022).

המחקר הנוכחי, התבסס על מודל הויסות העצמי (Leventhal et al., 1980). מודל זה מאפשר לבחון כיצד מתבגרים ומתבגרות מפתחים אמונות ותפיסות לגבי מחלתם (כגון היכולת הנתפסת לשלוט במחלה וכעס) וכיצד אמונות ותפיסות אלו קשורות לאסטרטגיות התמודדות, תגובות רגשיות וההתנהגות הנגזרת מכך ובכך למעשה להפחית את סיכוני המחלה הנתפסים על ידו (Leventhal et al., 1980). במחקר זה, המודל הורחב באופן ייחודי על ידי הוספת משתני דפוסי התקשרות ותמיכה חברתית נתפסת, משתנים אלו רלוונטיים להתמודדות עם מחלה כרונית בקרב מתבגרים ומתבגרות.

שיטת המחקר: מדגם המחקר כלל 011 משתתפים; מתבגרים בני 12-19 עם סוכרת מסוג 1 , כאשר מתוכם 48 מתבגרים ו62 מתבגרות. שאלון המחקר הופץ בקרב מטופלים במרפאת סוכרת לילדים ונוער בבית החולים "דנה-דואק"-המרכז הרפואי על שם סוראסקי תל אביב, וכן הופץ למילוי מקוון לגילאי 18-19, באמצעות הרשתות החברתיות. המחקר קיבל אישור ועדת הלסינקי של המרכז הרפואי 'סוראסקי' ואישור ועדת האתיקה של אוניברסיטת בר-אילן טרם הפצת השאלונים. כלי המחקר היה שאלון מובנה שהורכב משאלונים מתוקפים: משתנים בלתי תלויים: דפוסי התקשרות, ייצוגי מחלה, אסטרטגיות התמודדות, תמיכה חברתית. משתנה תלוי: היענות לטיפול בסוכרת מסוג 1.

תוצאות המחקר: משתתפי המחקר דיווחו על היענות בינונית-גבוהה לטיפול (ממוצע= 3.5, ס.ת= 0.6, טווח= 1-5), כאשר נמצא כי המתבגרים דיווחו על היענות גבוהה יותר מהמתבגרות. כמו כן, דפוס התקשרות חרד-נמנע וייצוגי מחלה שליליים, נמצאו קשורים באופן מובהק להיענות לטיפול, כאשר המשתתפים מאופיינים עם דפוס התקשרות חרד-נמנע ובעלי יותר ייצוגי מחלה שליליים כך ידווחו על היענות נמוכה יותר לטיפול. בנוסף, שימוש באסטרטגיות התמודדות ממוקדות בעיה ודיווח על תמיכה חברתית נתפסת גבוהה נמצאו קשורים באופן מובהק להיענות לטיפול, כאשר המשתתפים מדווחים על יותר שימוש באסטרטגיות התמודדות ממוקדות בעיה ובעלי תמיכה חברתית נתפסת גבוהה יותר כך ידווחו על היענות לטיפול גבוהה יותר. במסגרת השוואה בין מתבגרים למתבגרות, נמצא הבדל מובהק סטטיסטית בכך שמתבגרות בעלות יותר אפיונים של דפוס התקשרות חרד-אמביוולנטי ודיווחו על יותר ייצוגי מחלה שליליים ועל יותר אסטרטגיות התמודדות ממוקדות רגש בהשוואה למתבגרים. בבחינת מודל המחקר נמצא כי המשתנים גיל, מין, ייצוגי מחלה שליליים, אסטרטגיות התמודדות ממוקדות בעיה וממוקדות רגש הסבירו 30% מהשונות המוסברת של היענות לטיפול בסוכרת מסוג 1. ממצא נוסף במחקר הנוכחי מצא כי משתנה תמיכה חברתית נתפסת משמש כמשתנה ממתן בין אסטרטגיות התמודדות ממוקדות רגש לבין היענות לטיפול בסוכרת מסוג 1.

חשיבות המחקר: מבחינה תיאורטית, מחקר זה בחן לראשונה את הרחבת 'מודל הויסות העצמי' (Leventhal et al., 1980) על ידי הוספת המשתנים דפוסי התקשרות ותמיכה חברתית בבחינת הקשר להיענות לטיפול בקרב מתבגרים ומתבגרות עם סוכרת מסוג 1, ובכך מעמיק ומעשיר את הידע הקיים. יתרה מכך, מחקר זה מהווה תרומה תיאורטית למחקרים המעטים בספרות המחקרית בבחינת הקשרים בין משתני המחקר המרכזיים. בנוסף, מחקר זה בחן לראשונה השוואה בין מתבגרים למתבגרות עם סוכרת מסוג 1 בהקשר להרחבת המודל ככלל ובין משתני המחקר בפרט.

מבחינה יישומית, ממצאי המחקר יכולים להוות בסיס לרתימת מטופלים בגיל ההתבגרות להיענות לטיפול בסוכרת מסוג 1, באמצעות חיזוק והבניית תוכניות התערבות רלוונטיות השמות דגש על ייצוגי מחלה שליליים, אסטרטגיות התמודדות ממוקדות בעיה ואסטרטגיות התמודדות ממוקדות רגש. כמו כן ממצאי המחקר מציעים כי ישנו צורך לבניית התערבות מותאמת לרתימת מתבגרות עם סוכרת מסוג 1 בעלי דפוס התקשרות חרד-אמביוולנטי, המדווחות יותר על ייצוגי מחלה שליליים ובעלות שימוש יותר באסטרטגיות  התמודדות ממוקדות רגש , להיענות גבוהה יותר לטיפול.