טראומטיזציה וצמיחה אישית בקרב אנשי מקצוע במפגש עם מוגבלות של ילדים

המחקר הנוכחי נועד לבחון את השלכות מפגשם של אנשי מקצוע העובדים עם ילדים עם מוגבלות ומשפחותיהם, ולהתחקות אחר הפרשנות האישית של אנשי מקצוע לגבי המפגש שלהם עם מוגבלות במסגרת מקום העבודה.

מוגבלות של ילדים עלולה לקטוע את השאיפה הטבעית של כל הורה להמשכיות המשפחה ולעתידה. זהו ביטוי ל"חלום ושברו", ולצער המלווה את ההחמצה של משאלת "הילד המושלם". מפגש תמידי עם מוגבלות קבועה של הילדים עלול לעורר רגשות מורכבים גם באנשי המקצוע העובדים עמם ועם הוריהם. ההנחה המלווה את המחקר הנוכחי היא שככל האדם, גם אנשי המקצוע הנדרשים לקדם את הילדים ולתמוך בהורים, מושפעים מתפיסות ומעמדות כלפי מוגבלות. בדומה להורים שהחוויה שלהם מתוארת בספרות לעיתים במושגים של טראומה, בעבודה זו בחנו את התהליך המקביל שחווים אנשי המקצוע.

טראומה מיוחסת בדרך כלל לאירועים מאיימי חיים, אך בהקשר של עבודה זו מדובר במוגבלות של ילדים המהווה איום על איכות החיים של ילדים ושל הוריהם. יתר על כן, בעבודה זו האובדן ו"החלום ושברו" נבחנו מזווית מבטם של אנשי המקצוע כחוויה העלולה לעורר תסמינים של טראומה משנית, לצד צמיחה פוסט טראומטית. על כן, המחקר הנוכחי נסמך על המסגרות התיאורטיות המתייחסות לעמדות כלפי אנשים עם מוגבלות, לפוסט טראומה ולצמיחה פוסט טראומטית. חשיפתם של אנשי מקצוע מדיסציפלינות שונות למוגבלות של ילדים, נדונה במחקר זה לראשונה באמצעות עדשה תאורטית של טראומה וזאת לצד הצמיחה העשויה להתפתח על המצע של הרגשות הקשים והחוויה המורכבת.

המחקר הנוכחי נערך בשיטה האיכותנית במסורת פנומנולוגית. במחקר השתתפו 35 אנשי מקצוע, 30 נשים וחמישה גברים מהתחומים הבאים: רפואה (רופאים ואחיות), פרא-רפואי (פיזיותרפיסטיות), וטיפולי (עובדים סוציאליים, פסיכולוגים). במסגרת מחקר זה נערכו ראיונות עומק עם 7 מרואיינים מכל מקצוע. המרואיינים עבדו במחלקות שיקום ילדים בבתי חולים שונים ובמכונים להתפתחות הילד. טווח גילאי המשתתפים נע בין 26-63, כאשר המשתתפים היו בדרגות וותק שונות. כמו כן במסגרת תפקידם בעבודתם עם הילדים וההורים, למשתתפים היו תפקידים מגוונים הן בשל הוותק והן בשל האפיונים הייחודיים לכל מקצוע.

מדברי המשתתפים עלו ארבע תימות עיקריות: 1. מופעי הקושי, המוצאים את ביטויים בהתבוננות במראה חיצוני מרתיע של הילדים, ניפוץ הסכמה הקוגנטיבית של אנשי המקצוע כי העולם הוא מקום בטוח, ומפגש עם גבולות היכולת של אנשי המקצוע. 2. השלכות הקושי בפרספקטיבה פוסט-טראומטית, הכוללות ערעור בשלמות העצמי ובביטחון ההורי לצד ערעור הערך העצמי המקצועי, והמשאלה להשיב את תחושת השליטה לאור התובנה כי "לעולם לא חוסן." 3. גורמי חוסן המתבטאים ביצירת מרחק חברתי, שיתוף ותמיכה ותחושת ההשג וההצלחה המקצועיים. 4. צמיחה אישית בקרב אנשי המקצוע.

מקולות אנשי המקצוע עולים הקשיים הנובעים מעבודתם וממפגשם היומיומי עם מוגבלות של ילדים. החששות והפחדים שמתעוררים בקרב המטפלים בעקבות עבודתם עלולים להביא להשלכות רגשיות וקוגניטיביות אשר באות לידי ביטוי בחייהם הפרטיים והמקצועיים גם יחד. קשיים רבים גלומים במפגש התדיר עם מוגבלותם של הילדים בהם הם מטפלים. בכללם, המראה המרתיע, ההתמודדות עם "החלום ושברו" והקושי של ההורים, הקונפליקטים הפנימיים הנובעים מהדרישות המקצועיות מול התחושות האישיות, והיכולת המוגבלת של המטפלים לשנות או להיטיב עם הילדים ועם הוריהם. כל אלו עלולים להתבטא בתחושות של חוסר שליטה וחוסר אונים ובשילוב עם תחושת האחריות המקצועית, עשויים להוות את המצע הפוטנציאלי להתפתחות טראומה בקרב אנשי המקצוע. במחקר הנוכחי, אנשי המקצוע אכן תיארו חלק מהסמפטומים המאפיינים הפרעה פוסט-טראומטית כפי שהיא מופיעה ב DSM-V, כגון שינויים שליליים בקוגניציה ובמצב הרוח או מחשבות חודרניות.

השיח בעבודה זו שופך אור על החוויה הייחודית של אנשי מקצוע בהתייחס להשלכות הטראומה עליהם. במונח "טראומטיזציה משנית" קיימת התייחסות לחוויה הקשה של אנשי מקצוע. אמנם האירוע, הולדת ילד עם מוגבלות וגידולו, לא קרה להם ובמובן זה אין להשוותם להורים ולמה שעובר עליהם. יחד עם זאת, אנשי המקצוע מושפעים מהחוויה וחשים את ההשלכות שלה, ובמובן זה מדובר בטראומה על כל הבטיה, והדגש הוא על עצם התרחשותה. בעקבות החשיפה לקשיים והשפעתם עליהם, המטפלים חווים על בשרם חרדה, שינוי תפיסה וחודרנות, העלולים לטלטל את תפיסת עולמם ואת איכות חייהם. שיח זה מדגים ועולה בקנה אחד עם הדיון התיאורטי של השנים האחרונות הנע בין דיבור על משניות ועקיפות הטראומה אשר במרכזו השאלה מי מצוי במוקד הטראומטי – לכדי הסרת ההיבט המשני על פי ה-DSM V ב-2013, ומכאן והלאה התייחסות להשלכות של חוויות קשות, קרי לפוטנציאל הטראומטי עצמו וכאן השאלה הנשאלת היא מה מצוי במוקד הטראומטי. מממצאי המחקר הנוכחי עולה שלשתי הגישות יש מקום מקביל, ללא ביטולה של אחת על חשבון השנייה.

אנשי המקצוע מנו את גורמי החוסן ודרכי ההתמודדות המסייעים להם לשמור על רווחתם הנפשית, כגון הניסיון לשים גבול ולהתרחק מהצער שהם פוגשים במסגרת עבודתם, להיעזר באנשים הקרובים להם ולהתמקד בתחושות של הישג והצלחה המקצועיים.

יתרה מזאת, מדבריהם עולים גם שינויים חיוביים המשקפים צמיחה האישית המתבססת על המצע הטראומטי של עבודתם. שינויים אלו, אשר מתרחשים הודות לעיסוק שלהם, מתבטאים בשינויים בפילוסופיית חיים, הכרת תודה על ה"יש" והערכתו מחדש, גילוי כוחות עצמיים וחיזוק קשרים אישיים.

חשיבות המחקר הנוכחי היא בבחינת השלכות המפגש המתמשך עם מוגבלות של ילדים על אנשי מקצוע "לטוב ולרע". ממצאי המחקר משקפים תמונה מורכבת, בה לצד סממני פוסט-טראומה משנית, המזדחלים לחיים הפרטיים שאינם נותרים בשדה העבודה בלבד, מתעוררים גם ניצנים של צמיחה אישית בקרב אנשי המקצוע. העלאת המודעות של קובעי המדיניות ושל אנשי השטח להשלכות אלה עשויה לתרום להוספת נדבך חשוב בהתייחסות לאנשי מקצוע, אשר תאפשר להם להתמודד בצורה טובה יותר ותסייע לפתח רגישות לביטויים של טראומטיזציה וצמיחה.