פרופ' בנימין ינוב ז"ל
פרופ' בנימין ינוב ז"ל
פרופ׳ בנימין ינוב (צ׳טקוב), נולד בקנדה ב-4 באוקטובר 1929. עלה לארץ פעמיים: בפעם הראשונה כילד (משפחתו חיה בתל-אביב בשנים 1940-1936), ובפעם השניה כמבוגר עם אשתו וילדיו בשנת 1971. ״העליה השניה״ התאפשרה בזכות קבלתו לעבודה כפרופסור חבר בביה״ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן, לאחר ראיונות במהלך ביקור ״תור ועלה״ בארץ כחצי שנה קודם לכן.
בארץ חי רוב השנים עם משפחתו בהרצליה. לאחר פרישתו לפנסיה הגשים חלום שלו ושל אשתו ברכה, לגור בגליל בראש פינה. נפטר באופן פתאומי ב-20 ביוני 2000, בצפת, בגיל 70 שנה.
פרופ' ינוב היה חבר סגל בביה״ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן בשנים 1997-1971.
בכל שנות חייו המקצועיים עסק בתחום של עבודה קהילתית. היה איש רעיונות ותאוריות לגבי דרכים לשיפור החברה והקהילה, וכן מורה ומחנך, שאהב ללמד ושאף להעביר את הידע הקיים והחדש בתחום זה לסטודנטים בתקווה ליישום רחב.
תלמידיו העריכו את תבונתו, את פועלו, ובעיקר את היותו "נאה מקיים ולא רק דורש", על פתיחותו לקבל ולייעץ בכל עת שנתבקש.
בשנים 1974-1984 חקר, כתב וייעץ בנושאים של ארגון והפעלת מתנדבים, תכנון חברתי ושירותים חברתיים בכלל במסגרת של רשויות מקומיות, כולל בעיתות משבר וחירום.
בהמשך (לאחר מלחמת יום כיפור, ביקור סאדאת והשלום עם מצרים ומלחמת לבנון הראשונה), עבר להתייחס ולהתמודד עם מצבי המשבר הישראלים בדרך של קידום השלום ע״י חינוך ועיסוק בתחום של יישוב סכסוכים: כתב תכנית ללימודי שלום לחטיבות ביניים ובתי ספר תיכוניים (1985), על תרומת העבודה הסוציאלית לישוב סכסוכים בישראל (1987), הוסיף ושילב את תורת המערכות בפרקטיקה של העבודה הסוציאלית (1992,7), ולאחר רצח יצחק רבין ז"ל (1996) כתב את ״שלום חבר - גישות חברתיות ליישוב סכסוכים״, והוסיף פרסומים נוספים בתחום זה בארץ ובארה״ב. ספרו האחרון (1999) המשיך ועסק במה שהוא האמין שחיוני לעתיד החברה הישראלית: דו-קיום בין ימין לשמאל, בין יהודים לערבים, בין ישראל לשכניה: ״לחגוג את הרב-גוניות״ - דו-קיום בחברה רב תרבותית. פרופ' ינוב האמין שמניעת הסלמה והגדלת הסיכוי לשלום אפשריים רק בעזרת עבודת grassroots מתמדת של דו-שיח עם השונה והבנתו.
ערכיו ודעותיו של פרופ' ינוב באו לידי ביטוי בדרכו, שהפעיל וישם יחד עם אשתו, ברכה ינוב, עובדת סוציאלית פרטנית שחברה אליו בהמשך הקריירה שלה.
פרופ' ינוב דגל ופעל כל חייו במסגרות א-פוליטיות. הוא כיבד והעריך מאוד את אוניברסיטת בר-אילן ואת ביה״ס לעבודה סוציאלית בפרט, כמוסד שעל אף היותו שייך לזרם הדתי, העסיק גם חילונים ונתן להם חופש פעולה אקדמי, וביטא בכך בעצם מדיניות של פלורליזם, רב-תרבותיות ודו-קיום.