תרומת המשאבים האישיים והחברתיים לבחירה להתנדב בקרב אנשים החיים בעוני

מטרת המחקר הנוכחי היא לבחון את תרומת המשאבים האישיים (תחושת שליטה והערכה עצמית) והמשאבים החברתיים (תמיכה חברתית ותחושת שייכות לקהילה) לבחירה להתנדב בקרב אנשים החיים בעוני. התנדבות היא פעולה התורמת לזולת והנה חיונית ליצירת חברה אזרחית מעורבת (Haski-Leventhal et al., 2008). יתרה מזו, מחקרים רבים מצביעים גם על תרומה חיובית משמעותית של ההתנדבות לחיי המתנדבים ברמה האישית והקהילתית בהתמודדות עם אירועי החיים (קוליק וקלונובר, 2007; קאופמן, 2014; פישר, 1999; הדר, 2010;Wilson & Musick, 1999 ;Wilson, 2000, 2012 ;Borgonovi, 2008 Rappaport & Seidman, 2000; Haski-Leventhal, Ronel, York & Ben-David, 2008; Midlarsky, 1991; Kulik, 2018).

למרות העדויות ההולכות וגוברות על ההשפעות החיוביות של ההתנדבות, אנשים בעוני נוטים למעט להשתתף בהתנדבות בהשוואה לאנשים שאינם חיים בעוני, בשל חסמים חברתיים מבניים וחיסרון במשאבים המגבילים את אפשרות ההתנדבות (Ravensbergen & VanderPlatt, 2010; Wilson & Musick, 1997; Kulik, 2018; Point of Light Foundation, 2000; McNamara & Gonzales, 2011). מחקרים רבים מזהים פער מתמשך בהשתתפות המתנדבים לפי מצב כלכלי, כאשר הסבירות להתנדבות עולה עם הכנסה גבוהה  יותר (Corporation for National and Community Service, 2011; Toppe, Kirsch & Michel, 2022;  Verba, Schlozman & Brady, 1995). אך מהם הגורמים שתורמים בכל זאת לבחירה להתנדב בקרב אנשים החיים בעוני? מטרת המחקר הנוכחי למלא את החלל המחקרי ביחס למשאבים האישיים והחברתיים התורמים לבחירה של אנשים שחיים בעוני להתנדב.

המחקר התבסס על שתי מסגרות תיאורטיות: תיאוריית ההון החברתי של ג'יימס קולמן (Coleman, 1988) מהווה את הבסיס לרציונל המחקר בדבר התרומה הייחודית של ההתנדבות לאוכלוסייה החיה בעוני וכן מבססת את בחירת משאבי המחקר החברתיים (תמיכה חברתית ותחושת שייכות לקהילה), תיאוריית העצמה (Peterson & Speer, 2000) מהווה בסיס לבחירת משאבי המחקר האישיים (שליטה עצמית והערכה עצמית), ולביסוס הקשרים בין המשתנים במודל המחקר.

מערך המחקר הוא כמותי-סטטיסטי מסוג סקר בנקודת זמן אחת (Cross Sectional). הנתונים נאספו באמצעות שאלונים אותם מילאו 195 משתתפים מכל רחבי הארץ בטווח גילאים 18 ומעלה, לצורך בחינת הגורמים הייחודיים התורמים לבחירה להתנדב בקרב אנשים החיים בעוני. המדגם כלל ארבע קבוצות להשוואה לצורך בחינת הגורמים: מתנדבים ושאינם מתנדבים, אנשים החיים בעוני וכאלו שאינם חיים בעוני. כלי המחקר הורכב משאלונים למדידת תחושת  השליטה, תמיכה חברתית, הערכה עצמית, שייכות לקהילה ומשאלון דמוגרפי ובו פרטי רקע הכוללים פרטים אודות ההתנדבות. בקרב כלל במדגם, ממצאי המחקר הצביעו על קשר מובהק בין ההתנדבות לבין תחושת השייכות לקהילה, כך שבקרב המתנדבים נמצאה רמת תחושת שייכות לקהילה גבוהה יותר. כמו כן, נמצא אפקט מובהק גם לאינטראקציה של קבוצת הגיל עם התנדבות ביחס לתחושת השייכות לקהילה, כך שבקרב קבוצת המבוגרים המתנדבים נמצאה תחושת שייכות לקהילה גבוהה יותר. בניגוד להשערות המחקר לא נמצא אפקט מובהק להתנדבות ביחס למידת השליטה העצמית, ההערכה העצמית והתמיכה החברתית של משתתפי המדגם.

בחלק השני של ההשערות, בחנו את שאלת המחקר בדבר הקשר שבין המצב הסוציואקונומי הסובייקטיבי והאובייקטיבי לבין הבחירה להתנדב בקרב משתתפי המחקר. לבחינת השערה זו ביצענו רגרסיה לוגיסטית כאשר המשתנה התלוי הוא התנדבות (משתנה דיכוטומי של קבוצת המתנדבים לעומת הלא מתנדבים), והמצב הסוציואקונומי (סובייקטיבי ואובייקטיבי) היה אחד מהמשתנים המסבירים רגרסיה זו, לצד ארבעת משאבי המחקר (תחושת שליטה, הערכה עצמית, תמיכה חברתית ותחושת שייכות לקהילה). ממצאי הרגרסיה הצביעו על תרומה מובהקת של המצב הסוציואקונומי הסובייקטיבי לבחירה להתנדב. משתתפים שהעריכו סובייקטיבית שמצבם הכלכלי טוב ומעלה נטו יותר להתנדב פי כמעט שלוש בהשוואה לאלה שחשבו שמצבם הכלכלי הסובייקטיבי לא טוב. למצב הסוציואקונומי לפי המדידה האובייקטיבית לא נמצאה תרומה לבחירה להתנדב.

לבחינת השאלה האם המשאבים האישיים והחברתיים, (ארבעת מדדי המחקר), מתווכים את הקשר שבין המצב הסוציואקונומי לבין הבחירה להתנדב, בחנו את מודל התיווך של המחקר בשני מסלולי תיווך, מסלול אחד עם המדד הסוציואקונומי הסובייקטיבי ומסלול תיווך שני עם המדד הסוציואקונומי האובייקטיבי. לא נמצא תיווך עם אף אחד מארבעת מדדי המחקר בין המצב הסוציואקונומי האובייקטיבי לבין הבחירה להתנדב. במסלול התיווך עם המדד הסובייקטיבי, נמצא אפקט עקיף מובהק רק למדד תחושת השייכות לקהילה. התיווך שנמצא מראה כי רמה גבוהה של תפיסה כלכלית סובייקטיבית קשורה בתחושת שייכות לקהילה גבוהה יותר, ותחושת שייכות לקהילה גבוהה יותר קשורה בנטייה חיובית יותר להתנדב. הקשר העקיף שנמצא בין המצב הסוציואקונומי לבין הבחירה להתנדב דרך תחושת השייכות לקהילה, הוא נוסף על הקשר הישיר שנמצא בין המצב הסוציואקונומי הסובייקטיבי לבחירה להתנדב. במילים אחרות, משתתפי המחקר שדיווחו על מצב סוציואקונומי סובייקטיבי נמוך, דיווחו גם על רמות נמוכות יותר של תחושת שייכות לקהילה שקשורה גם בנטייה פחות להתנדב.

המחקר הנוכחי ממשיך מחקרים קודמים שדנו במשמעות הפוטנציאלית של ההתנדבות כמנגנון לשפר את חייהם של אנשים בעלי הכנסה נמוכה (Benenson & Stagg, 2016; Martinez, Crooks, Kim & Tanner, 2011; Sundeen, Raskoff & Garcia, 2007; Zanbar & Ellison, 2019). נמצא כי עבור אנשים שחיים בעוני, ההתנדבות יכולה לשפר את חייהם ולתמוך בקהילות שלהם (Benenson & Stagg, 2016). באמצעות ההתנדבות הם יכולים לגלות כוח ועוצמה אשר טמונים בהם, למימוש עצמי, ולקבל כלים להתמודדות עם העוני (Martinez, et al., 2011; Sundeen, Raskoff & Garcia, 2007; פישר, 1999; Zanbar & Ellison, 2019). מכיוון שמכל ארבעת משאבי המחקר, האישיים והחברתיים, רק למשאב תחושת שייכות לקהילה נמצאה תרומה מובהקת לבחירה להתנדב, ומשאב זה אף נמצא מתווך את המצב הסוציואקונומי הסובייקטיבי להתנדבות, המסקנה העיקרית והמשמעותית ביותר מהמחקר הינה שבכדי להגביר את הבחירה להתנדב בקרב אנשים בכלל ואלו החיים בעוני בפרט, על העובדים הסוציאליים להגביר את תחושת השייכות לקהילה של הפרטים.

הסבר אפשרי לממצא זה קשור לתיאורית ההון החברתי, המשמשת כמסגרת המחקרית  ובחירת המשאבים החברתיים של המחקר הנוכחי. הון חברתי גבוה במבנה חברתי מסוים מאופיין בתחושת אמון הדדי, אינטראקציה חברתית גבוהה, חילופי מידע ושיתוף פעולה בין החברים באותה קהילה (Stone 2001; Coleman, 1998). מחקרים הראו כי הון חברתי גבוה הינו מדד שינבא התנדבות (Dee, 2004; Putnam, (1995. וכי משאב תחושת השייכות לקהילה מנבא הון חברתי גבוהה ((Stone, 2001; Coleman, 1988. כאשר הפרט מרגיש תחושה חזקה של שייכות לקהילה בה הוא חי, הוא חש דמיון בין מאפייני הקהילה למאפייניו, הוא חווה תלות הדדית, צרכים משותפים, היסטוריה משותפת ועוד (פרידמן, 2015), רמת ההון החברתי שלו עולה. שייכות שכזו לקהילה מרחיבה את הקשרים וההזדמנויות החברתיות ותורמת בצורה רבה להגביר את הסבירות של הפרט לבחור להתנדב.

הממצא שלפיו למצב הסוציואקונומי האובייקטיבי (לפי הכנסה) של הפרט אין תרומה מובהקת לבחירה להתנדב מעלה מסקנה נוספת ממחקר זה ומדגיש את התפיסה של תיאוריית העצמה, לפיה בכל פרט טמון פוטנציאל של כוחות ומיומנויות שהוא יכול לממש (פישר, 1999). וגם אנשים בעוני הם בעלי יכולות, ידע ותרומה משמעותית לקהילה בה הם חיים. כלומר, השיוך של אנשים החיים מתחת לקו העוני (הנמדד לפי הכנסה) לכך שאינם מתנדבים לא אושש במחקר הנוכחי. רק ההיבט של החוויה הפנימית של המצב הכלכלי, נמצאה כבעלת תרומה מובהקת לבחירה להתנדב. ממצא זה נוגד את הסטריאוטיפ ותפיסות חברתיות לפיהן אוכלוסיית האנשים החיים בעוני הינה אוכלוסייה מוחלשת ופאסיבית, השקועה עמוק ב"תרבות של תלות" ולכן אינה נוטה להתנדבות (Albee, 1981; Cohen, 2009).

למחקר זה חשיבות רבה ברמה המעשית, ברמה התיאורטית והן ברמת ההוראה, כאשר ממצאיו ומסקנותיו מספקים התייחסות לעבודה עם אוכלוסייה בעוני ולגיוסם להתנדבות. חשיבותו המעשית של המחקר היא בזיהוי הגורמים שמניעים אנשים בכלל ובפרט אנשים בעוני לבחור בהתנדבות. אנשים נוטים להתנדב כאשר הם מרגישים תחושה גבוהה של שייכות לקהילה. על כן, אם רוצים לעודד התנדבות במקומות תעסוקה אזי יש לייצר פעילויות המחזקות ומגבירות את תחושת השייכות לקהילה של הפרטים. תרומתו התיאורטית היא בהרחבת הידע הקיים עד כה בכל הנוגע למאפיינים שמסבירים את הבחירה בהתנדבות בקרב אנשים שחיים בעוני, ובחידוש בממצאים האמפיריים בכך שלמשאב החברתי- תחושת שייכות לקהילה יש משמעות מובהקת וחשיבות גבוהה יותר מהמשאבים האישיים (בטחון עצמי והערכה עצמית) כשמדובר בהתנדבות. משמעות המחקר ברמת ההוראה היא למקד השתלמויות לאנשים שעוסקים עם אוכלוסייה שחיה בעוני ובהתנדבות כיצד להגביר את תחושת השייכות לקהילה.