גורמים המסבירים רווחה נפשית בקרב מטפלים עיקריים בחולה מונשם כרוני במסגרת אשפוז

במהלך שני העשורים האחרונים העליה בתוחלת החיים והקידמה הטכנולוגית הביאו לעליה במספר החולים המאושפזים אשר זקוקים להנשמה ממושכת. קידמה טכנולוגית זו מאפשרת לחולים לשרוד אך לא תמיד להתאושש או להחלים. תהליכים אלו מובילים להיווצרות אוכלוסייה הולכת וגדלה של חולים כרוניים (Chronic critical illness) שתלויים במכונות הנשמה ובטיפולים אחרים. חולים שאינם מסוגלים להיגמל ממכונת הנשמה תוך שלושה שבועות מהאינטובציה (החדרת צינור הנשמה דרך הפה), בדרך כלל יעברו להנשמה דרך טרכאוסטומיה (פיום קנה). בשלב הבא, חולים מונשמים באופן ממושך אשר חוו כישלון בגמילה מההנשמה ויציבים מבחינה קלינית, עשויים לעבור לאשפוז במרכזי גמילה מותאמים למצבם. מחקרים מלמדים כי תהליך מורכב זה של אשפוז, מהווה מצב דחק, לא רק בקרב האדם החולה כי אם גם בקרב המטפל העיקרי. אשפוז של בן משפחה יכול להיות חוויה מלחיצה, מורכבת ואף טראומטית עבור מטפלים עיקריים. עם זאת, המטפל העיקרי עשוי גם לחוות רווחה נפשית עקב היות בן המשפחה החולה מוחזק ומטופל במערכת הרפואית. למרות חשיבותה של תחושת רווחה נפשית בקרב מטפלים עיקריים והשלכותיה לא רק על המטפל עצמו כי אם גם על בן המשפחה החולה, באופן מפתיע, עד היום, מיעוט מחקרים בחנו רווחה נפשית בקרב מטפלים עיקריים בחולים מונשמים במסגרת אשפוז. יתרה מכך, אף אחד מהמחקרים הללו לא בחן את הגורמים המסבירים רווחה נפשית בקרב בני משפחה מטפלים. על כן, המחקר הנוכחי שם לו למטרה להעמיק את גוף הידע המחקרי ולבחון גורמים (ייצוגי מחלה של בן משפחה מונשם, תחושת קוהרנטיות ותמיכה חברתית נתפסת) הקשורים לרווחה נפשית בקרב מטפלים עיקריים בחולה מונשם כרוני בזמן אשפוז. 'מודל הדחק והתמודדות' (Theory of stress, appraisal and coping; Lazarus & Folkman, 1984) היווה מסגרת תיאורטית למחקר.

במחקר השתתפו 134 מטפלים עיקריים בחולים מונשמים כרוניים במסגרת אשפוז, בני 18 ומעלה. לאחר קבלת אישור מועדת האתיקה של בית הספר לעבודה סוציאלית, משתתפי המחקר אותרו בדגימת נוחות וגויסו משני מקורות עיקריים: מדגם כדור שלג ודרך פנייה לעובדים סוציאליים במרכזים רפואיים בהם יש מחלקות להנשמה ממושכת. איסוף הנתונים התבצע בנקודת זמן אחת באמצעות שאלון מובנה לדיווח עצמי אשר הועבר למטפלים עיקריים בחולים מונשמים כרוניים במסגרת אשפוז הן באופן מקוון והן באופן ידני. המשתתפים ענו על שאלון הבודק רווחה נפשית, ייצוגי מחלה קוגניטיביים ורגשיים, תחושת קוהרנטיות, תמיכה חברתית נתפסת ומשתנים סוציו-דמוגרפיים. הנתונים נותחו וקודדו באמצעות התוכנה הסטטיסטית SPSS-23.0. במטרה לבחון את מודל המחקר, וכן במטרה לבחון את השערת התיווך, נעשה שימוש במודל ניתוח נתיבים תוך שימוש בתוכנת AMOS. המשתנים הבלתי תלויים שנבחנו במסגרת המודל היו שמונת המשתנים של תפיסות המחלה, והמשתנים המתווכים היו תחושת קוהרנטיות ותמיכה חברתית נתפסת. רווחה נפשית נבחנה כמשתנה תלוי.

ממצאי המחקר הנוכחי מלמדים כי המשתתפים דיווחו על רמות גבוהות יחסית של רווחה נפשית. כמו כן, ממצאי המחקר הצביעו על מספר קשרים מרכזיים בין משתני המחקר לבין רווחה נפשית. נמצא קשר בין שליטה עצמית, שליטה בטיפול, רמת דאגה וייצוגי מחלה רגשיים לבין רווחה נפשית של מטפלים עיקריים בחולים מונשמים כרוניים במסגרת אשפוז. כלומר, ככל שהמטפלים העיקריים תפסו את מצבו של בן המשפחה המונשם כניתן לשליטה, דיווחו על רמות דאגה נמוכות יותר ופחות על ייצוגי מחלה רגשיים שליליים, כמו חרדה, כעס ודיכאון, כך רווחתם הנפשית הייתה גבוהה יותר. בנוסף, בבחינת מודל המחקר בכללותו נמצא שהמשתנים אשר נמצאו כקשורים לרווחתם הנפשית של מטפלים עיקריים בחולים מונשמים כרוניים במסגרת אשפוז הם תחושת קוהרנטיות ותמיכה חברתית נתפסת. כמו כן, נמצאו אפקטים ישירים של שליטה עצמית, שליטה בטיפול, רמת דאגה וייצוגי מחלה רגשיים על הרווחה הנפשית. לבסוף, נמצא אפקט תיווך מובהק של תחושת קוהרנטיות ותמיכה חברתית נתפסת בקשר בין שליטה עצמית לבין רווחה נפשית. וכן, נמצא אפקט תיווך מובהק של תחושת קוהרנטיות בקשר בין ייצוגי מחלה רגשיים לבין רווחה נפשית.

למחקר זה חשיבות רבה הן ברמה התיאורטית והן ברמה היישומית.  מבחינה תיאורטית, מחקר זה בחן לראשונה את הקשר בין ייצוגי מחלה, תחושת קוהרנטיות ותמיכה חברתית נתפסת לבין רווחה נפשית בקרב מטפלים עיקריים בחולה מונשם כרוני באשפוז בהתבסס על 'מודל הדחק וההתמודדות', ובכך מעשיר את גוף הידע המחקרי בנושא. כמו כן, המחקר מעמיק את הידע וההבנה של גורמים הקשורים לרווחה נפשית של מטפלים עיקריים בחולים מונשמים כרוניים במסגרת אשפוז. לבסוף, המחקר מחזק את מודל הדחק וההתמודדות שלפיו האופן שבו אדם תופס את מצב הלחץ, וכן המשאבים שברשותו, קשורים למשתנה התוצאה.

 מבחינה יישומית, מחקר זה מרחיב את ההתבוננות על המטפלים העיקריים בחולים מונשמים כרוניים באשפוז ומדגיש את החשיבות של הבניית תוכניות התערבות ייחודיות בניסיון לשפר את רווחתם הנפשית. מומלץ כי אנשי מקצוע המטפלים בחולים מונשמים במסגרות אשפוז, יהיו ערים גם למטפלים העיקריים של החולים המונשמים והן ולייצוגי מחלה קוגניטיביים ורגשיים, רמות תחושת הקוהרנטיות ותמיכה חברתית נתפסת שלהם, על מנת לסייע להם בהתמודדותם עם מצבו של בן המשפחה המונשם. בנוסף, מחלקות להנשמה ממושכת יכולות לעזור למטפלים העיקריים לקבל מנוחה ולהפחית את הלחץ שהם חווים, על ידי הכרה באתגרים העומדים בפניהם. לסוף,  צוותים במחלקות להנשמה ממושכת יכולים לשפר את התקשורת עימם, לספק להם תמיכה ולשפר את הטיפול הכולל הניתן על ידי כלל צוות המחלקה.