בריאותן הנפשית של נשים עם קשיי פריון בדרך לאמהות: תרומתם של משאבים פנימיים, הערכה קוגנטיבית וקשר אם-בת

סדרת המחקרים הנוכחית בחנה מגוון משאבים אישיים של נשים עם קשיי פריון בדרכן לאמהות, ואת נקודת המבט של הנשים ושל אמהותיהן. שני המחקרים הכמותניים היוו חלק מפרויקט רחב היקף POWER (Positive Outlook on Women Entering Reproductive treatment). מחקר 1 בחן את הדחק הנתפס של הנשים לאחר התייעצות ראשונית עם מומחה לפריון. מחקר 2 בחן במחקר פרוספקטיבי את בריאותן הנפשית של הנשים במהלך ההריון שלהן על רקע של קשיי פריון. מחקר 3 היה מחקר איכותני שנועד ללמוד על החווויה של אמהות שבנותיהן התמודדו עם קשיי פריון ועברו טיפולים בכדי להביא לעולם את ילדן הראשון.

מחקר 1 ביקש לבחון את התרומה של משאבים פנימיים (משמעות בחיים וסגנון התקשרות) ומשאב בינאישי (חשיפה עצמית לאם) לדחק נתפס של הנשים לאחר התייעצות ראשונית עם מומחה לפריון. בנוסף, נבחנה גם התרומה של גיל לדחק נתפס של נשים אלו. במחקר השתתפו 180 נשים ישראליות (106 נשים בגילאי 20-34; 74 נשים בגילאי 35-44). הנשים מלאו שאלונים לדיווח עצמי לאחר התייעצות ראשונית עם המומחה. תוצאות מבחן רגרסיה הצביעו על כך שגיל מבוגר יותר, רמות נמוכות יותר של התקשרות חרדה, תפיסת משמעות בחיים גבוהה יותר, ורמות גבוהות יותר של חשיפה עצמית לאם תרמו לרמות נמוכות יותר של דחק נתפס. כמו כן, חשיפה עצמית תיווכה בקשר שבין התקשרות נמנעת לדחק נתפס. תוצאות המחקר מדגישות את חשיבותם של המשאבים האישיים והבינאישיים של האשה להקטנת חוויית הדחק לפני תחילתם של טיפולי פריון. לתוצאות אלו ישנן השלכות מעשיות לפיתוח התערבויות מקצועיות המיועדות להעצמת משאביהן של הנשים בתחילת התהליך של טיפולי פריון.

מחקר 2 התמקד בבריאותן הנפשית של נשים בהריון, אשר חוו קשיי פריון לפני כניסתן להריון ובחן את התרומה של משמעות בחיים (קיום וחיפוש משמעות) לאחר התייעצות ראשונית עם מומחה לפריון, שינויי במשמעות בחיים במהלך ההריון והערכה קוגנטיבית של ההריון (איום, אתגר, מסוגלות עצמית). במחקר השתתפו 136 נשים בהריון, אשר מלאו שאלונים לדיווח עצמי לאחר התייעצות ראשונית עם רופא הפריון (נקודת מדידה 1) ולאחר מכן במהלך השבועות 12-33 של הריונן (נקודת מדידה 2). המשתתפות השתייכו לשלוש קבוצות לפי אופן הכניסה להריון (ספונטני, טיפולי פריון מגוונים, IVF). לא נמצאו הבדלים במשתני המחקר בין שלוש הקבוצות. עבור כלל המדגם , נמצא כי הנשים דיווחו על קיום משמעות גבוה יותר במהלך ההריון מאשר לאחר המפגש הראשוני עם המומחה. קיום משמעות בחיים בנקודת מדידה 1, שינוי בקיום משמעות בין שתי נקודות המדידה והערכה קוגנטיבית של מסוגלות עצמית בהריון תרמו לבריאות נפשית גבוהה יותר. כמו כן, מסוגלות עצמית תיווכה בקשר שבין שינוי בקיום המשמעות ובריאות נפשית, ומיתנה את הקשר בין הקבוצה לבין הבריאות הנפשית.

מחקר 3 ביקש ללמוד על החוויה של אמהות שבנותיהן עברו טיפולי פריון לפני שהביאו לעולם את ילדן הבכור. נערכו ראיונות עומק בקרב 16 נשים בגילאי 49-73. הנשים נכללו במחקר במידה ובנותיהן עברו טיפולי פריון לפני כניסתן להריון, היו במערכת זוגית הטרוסקסואלית, והילד היה מתחת לגיל 4 בזמן הראיון. מהראיונות עלו שלוש תמות עקריות: 1. קשיי הפריון והטיפולים של הבת כחוויית דחק עבור האם; 2. התפקיד התומך של האם; 3. הצורך של האם עצמה בתמיכה. תוצאות המחקר מצביעות על כך שקשיי הפריון והטיפולים של הבת מהווים גורם דחק גם עבור האם, הודות למאפיינים הייחודיות של הקשר אם-בת. יחד עם זאת, האמהות יכולות להיות ומבקשות להיות מקור חשוב לתמיכה עבור בתן, אם כי אינן תופסות את עצמן כזקוקות לתמיכה.

התרומה הייחודית של סדרת מחקרים אלה מתבטאת במגוון המשתנים שנחקרו, בשיטות המחקר המגוונות (מחקר כמותי בנקודת זמן אחת, מחקר כמותי פרוספקטיבי ומחקר איכותני) והחידוש שבבחינת הדיאדה של אם – בת בהקשר של קשיי פריון.

לתוצאות המחקר גם השלכות יישומיות לפיתוח התערבויות מקצועיות העשויות להעצים הן את קיומה של המשמעות בחיים לאחר התייעצות ראשונית עם מומחה פריון וגם לאחר מכן במהלך ההריון, והן את תחושת המסוגלות להתמודד עם אתגרי ההריון. בנוסף לכך, התערבויות המיועדות לנשים לאחר התייעצות ראשונית עם מומחה לפריון צריכות להתייחס בצורה שונה לנשים צעירות ומבוגרות ולקחת בחשבון את סגנון ההתקשרות שלהן. כמו כן, חשוב שאנשי המקצוע יהיו מודעים למורכבותה של מערכת היחסים של אמהות ובנותיהן, כאשר מצד אחד האמהות עשויות להוות מקור תמיכה חשוב עבורן במהלך טיפולי הפריון, אך עם זאת עלולות לחוות מצוקה נפשית בעצמן יחד עם הכחשה של צורכיהן בתמיכה .