"זה כואב כשאת נוגעת"-חווייתם של גברים שעברו פגיעה מינית על ידי נשים

פגיעה מינית בגברים הינה תופעה המאופיינת בתת דיווח ובשיח חברתי מצומצם (נפטוב, 2014). אחת ההשלכות המרכזיות שגברים שעברו פגיעה מינית דיווחו עליה, הינה חוויה של טשטוש זהותם המגדרית (לוי, 2005).זאת ייתכן לאור תפיסתם כי להיות קרבן של פגיעה מינית לא עולה בקנה אחד עם הדרישות החברתיות מגברים בחברה, אשר מצופים להיות דומיננטיים ואגרסיביים (Levant & Powell, 2017). בהמשך לכך לאור ההבניה החברתית, ולאור הניסיון שלהם להסתיר את פגיעותם (Addis & Mahalik, 2003), גברים מתקשים לבקש עזרה, פעולה הנתפסת בעיניהם כחולשה והתנהגות נשית, והנתונים מראים כי הם מחפשים עזרה נפשית בשיעורים נמוכים משמעותית מנשים (Gough & Robertson, 2017). נתונים אלה מדאיגים במיוחד כשהם מופיעים לצד הנתונים המציגים שיעור התאבדויות גבוה פי 4 אצל גברים מאשר אצל נשים ותוחלת חיים נמוכה יותר (Maletsky, 2019).

כשגברים שעברו פגיעה מינית כבר ניגשים לטיפול הם מדווחים כי המיתוסים והתגובות החברתיות לפגיעה המינית שעברו משוכפלות בחדר הטיפול וכי לאנשי המקצוע ישנה נטייה למזער את הפגיעה בהם, להאשימם או לחילופין להתייחס אליהם כאילו היו התוקפים ולא הנפגעים. גם אנשי טיפול מדווחים על חוסר יעילות בכל הקשור בזיהוי וטיפול בגברים שעברו התעללות מינית (Paul & Paul, 2016).

על אף שמאז שנות 90 ישנו גוף ידע ההולך ומתפתח בכל הקשור לפגיעה מינית בגברים עדיין רוב הידע הוא על פגיעה מינית בגברים במרחבים ספציפיים (למשל בתי כלא), או לחילופין בהתעללות מינית הקשורה בילדות (Donne, Deluca, Pleskach, Bromson, Moslay, Perez & Frye, 2018). כמו כן ההתמקדות לרוב הינה בפגיעה שהתבצעה על ידי גבר אחר, כאשר ההתייחסות לפגיעה מינית של גברים על ידי נשים נותרת מאוד מצומצמת עד כדי נעלמת כליל (Donne, Deluca, Pleskach, Bromson, Moslay, Perez & Frye, 2018).

האזכורים העיקריים המתייחסים לפגיעה מינית של נשים בגברים עוסקים בגברים אשר חווים סוגי אלימות שונים בתוך מערכת יחסים זוגית (Machado, Hines & Matos, 2016), וגם בתוך מחקרים אלה  ההתייחסות לאלימות מינית הינה מצומצמת מאוד בהשוואה לסוגי האלימות אחרים. עולה שאלה האם פגיעה מינית של גברים בידי נשים הינה תופעה זניחה ולאור זאת לא מקבלת מקום  בשיח החברתי והאקדמי? או לחילופין האם תופעה זו מושתקת כי היא נחשבת לטאבו אשר לא עולה בקנה אחד עם ההבניה החברתית לפיה גברים הינם חזקים ושולטים ונשים כנועות ונשלטות? (בורדייה, 1998). מתוך שאלות אלו, ולאור הערכתי כי מדובר בתופעה מושתקת, התפתח נושא עבודת מחקר זו.

עבודה זו עוסקת בגברים שחוו פגיעה מינית על ידי נשים בבגרותם כלומר מעל גיל 16 הנחשב "גיל ההסכמה" בעיני החוק הישראלי. מטרת המחקר הייתה לבדוק מהי חוויתם של גברים שעברו פגיעה מינית מנשים, האם שיתפו אחרים בסיפור הפגיעה ומה הייתה חווייתם סביב השיתוף. המחקר התבצע בשיטה האיכותנית באמצעות ראיונות חצי מובנים. אוכלוסיית המחקר כללה 11 גברים בגירים אשר חוו מגע מיני לא רצוי לאחר שמלאו להם 16 שנים אשר נדגמו במדגם נוחות. ניתוח הנתונים התבצע בשיטה האיכותנית בשני חלקים, נרטיבי ותמטי. ניתוח הנתונים הנרטיבי העלה ארבעה מסרים סיפורים- "ההפתעה שמעוררת ספק", "לא ידעתי שאפשר לא לרצות"; "רק לא להפוך להיות זה שפוגע"; "על מי אני אמור לכעוס-עליה או על עצמי?". בניתוח התמטי עלו שלוש תמות מרכזיות-"מה קרה לי", "גבריות", ו-"שיח אישי כחלק משיח חברתי".

בדרך להמשגת האירוע בינם לבין עצמם, עברו המשתתפים בארבע תחנות שבאמצעותן ניסו להסביר לעצמם את שקרה. בתחנה הראשונה ניסו לבחון האם הייתה אלימות והפעלת כוח פיזי מצידה של הפרטנרית. נראה היה שבעיניהם נוכחות או למעשה אי הנוכחות של האלימות הפיזית, קובעת באופן ברור מה היה טיב האירוע המיני. תחושה זו נמצאה כמאפיינת גברים רבים שעברו פגיעה מינית ונראה כי אנשים אשר חוו אירוע בו התקיימו אלמנטים של אלימות מינית מתקשים לסווג אותו ככזה לאור היעדרות של אלמנטים קלאסיים של תקיפה (Fenner, 2017; Muehlenhard, Humphreys, Jozkowski & Peterson, 2016 ).

בתחנה השנייה עלתה השאלה בקרב המשתתפים האם הפרטנרית ניסתה או לחילופין התכוונה ותכננה לפגוע בהם. העובדה כי הפרטנריות המיניות לא היו "התוקפות הקלאסיות" ומנגד לא "נשים קלאסיות", הקשו על יכולת המשתתפים לפרש את התנהגותן ככזו שהייתה בה כוונת פגיעה כזו או אחרת ) Turchik & Edwards, 2012). בתחנה השלישית ניסו המשתתפים להבין כיצד החברה תופסת את שקרה להם ובהמשך לכך בתחנה הרביעית ניסו להבין המשתפים מה הם יודעים לספר לעצמם על שקרה. החיבור בין שתי התחנות נעשה כי התפיסה העצמית של האירוע מתעצבת באופן ישיר על ידי האופן בו החברה תופסת אותו. עניין זה מתעצם אף יותר כאשר מדובר בחוויות בהם מעורבים אלמנטים של אלימות מינית ופגיעה מינית  (Gunnarsson, 2018).

בהמשך לכך היה עיסוק נרחב מצד המשתתפים בכל הקשור לזהות הגברית שלהם ולאופן בו היא באה לידי ביטוי לפני הפגיעה ותוך כדי הפגיעה. מתוך דבריהם עלה כי ישנן שתי הנחות עולם שמעצבות את התנהגותם ובחירותיהם לפיהן, "גבר אמיתי תמיד צריך לרצות מין" והשנייה "גבר אמיתי לא מותקף על ידי אישה". ככל שהריאיון התקדם החלו המשתתפים להתווכח עם שתי הנחות עולם אלה וחיפשו הנחות עולם אלטרנטיביות.

לאורך הראיונות נראה היה כי כל המשתתפים סיפרו על האירוע לפחות לאדם אחד בחייהם ולרוב בחרו לשתף מישהו מקבוצת השווים שלהם. כמעט אצל כולם הסיפור סופר באופן חלקי, תוך השמטת חוויית הפגיעה והתחושות המורכבות אשר עולות כשהם נזכרים באירוע. עם זאת רובם העריכו כי שיתוף אותנטי יכול להיות חוויה חיובית ואף תרפויטית והניחו כי שיח חברתי המכיר בתופעה יעודד שיתוף אותנטי ואולי אף יסייע לגברים נוספים להגיב אחרת בסיטואציות מיניות דומות ובכך למנוע אותן. במהלך הראיונות נראה היה כי כאשר מתקיים מרחב מאפשר המצליח לראות מעבר לתפקידי המגדר בחייהם, מצליחים המשתתפים לספר את סיפורם ולהכיר בחוויה המינית הפוגענית שקרתה להם. בהקשר זה חשוב להתבונן בחיבור שקיים בין השתקה חברתית ובין הכלה של פגיעה. חיבור זה, אשר קיים משחר ההיסטוריה, משתיק נושאים חברתיים אשר לא עולים בקנה אחד עם הציפיות החברתיות (Jeremiah, Quinn & Alexis, 2017). נראה שגם בקרב משתתפי המחקר סיפור הפגיעה הושטח והושתק גם בינם ולבין העולם וגם בינם לבין עצמם כי לא עלה בקנה אחד עם הנחות העולם הבסיסיות ביותר שלהם.

מחקר זה, לאור הראשוניות שלו, ביכולתו לספק בסיס למחקרי המשך בכל הקשור לפגיעה מינית של נשים בגברים. יש מקום לפתח ידע נוסף בכל הקשור לעזרה הנדרשת עבור גברים שחוו פגיעה מסוג זה וכמו כן, יש להעמיק ולבדוק מהם הדרכים באמצעותן ניתן יהיה להרחיב את השיח החברתי הקיים על מנת שזה יהיה יעיל יותר ומאפשר יותר. לצד זאת למחקר זה כמה מגבלות. ראשית, בשל העובדה שמדובר במחקר איכותני שכלל 11 משתתפים, אין בו כדי לייצג ולהכליל על כל אוכלוסיית הגברים שנפגעו מינית על ידי נשים בבגרותם. מגבלה נוספת קשורה בתהליך הדגימה שהייתה כאמור דגימת נוחות וייתכן שלאור זאת קבוצת משתתפי המחקר משתייכת לקבוצה חברתית מצומצמת יחסית. מגבלה נוספת עולה לאור מגדר המראיינת וניתן לומר כי העובדה כי מדובר בחוקרת אישה השפיעה על ממצאי המחקר (יסעור-בורוכוביץ,2011).