חווית הבדידות של גברים הומואים בגילאי אמצע החיים הבוגרים בישראל

בדידות הינה חוויה של פער בין רצונו של האדם למערכות יחסים חברתיות בחייו, לבין קשריו החברתיים בפועל. תחושת הבדידות מתוארת כ"כמיהה מיוסרת לקשר ומגע עם הזולת, כגעגוע כאוב להשתייך, להתקבל ולחוות הערכה מצד אחרים" (רבין, מטלון ומעוז,2017, עמ' 35). תחושת בדידות עשויה להיות רווחת לאורך מעגל החיים ואף הוגדרה כמגפה של המאה ה-21, והוכחה כבעלת השלכות שליליות משמעותיות- נפשיות, פיזיות וקוגניטיביות על הפרט, ואף כגורם משפיע על תמותה Hawkley & Cacioppo, 2010)).

גברים הומואים הינם קבוצת מיעוט באוכלוסייה (Gates, 2011; Meyer, 2013). לקבוצה זו ישנם מאפיינים ייחודיים הנוגעים להיטמעותם בחברה הכללית, ליצירת מערכות יחסים משמעותיות ולתחושת הבדידות שלהם. בהשוואה לגברים מבוגרים הטרוסקסואלים, יותר מבוגרים הומואים חיים לבד ללא בן זוג; חיים ללא ילדים; יש להם פחות קשרים עם ילדים וקרובי משפחה אחרים; הם פחות נטמעים בחברה הכללית, ונמצא כי יש להם חוסר במשאבים חיצוניים שזמינים לגברים הטרוסקסואלים (Fokkema & Kuyper, 2009). בנוסף, נמצא כי הם סובלים מתחושות דחק ולחץ הקשורות לתיוג שלהם בחברה, אשר גורמות לעיתים לתחושת בדידות, לקשיים ביצירת מערכות יחסים משמעותיות ולקשיים ביצירת קשרים אינטימיים ומיניים (Frost & Meyer, 2009; Meyer, 2013). 

מטרת המחקר הנוכחי הינה לתאר ולהבין מהי חווית הבדידות של גברים הומואים בגילאי תחילת ואמצע הבגרות, בגילאים 50-30 בישראל, כפי שהיא נתפסת על ידם. זאת, תוך התמקדות וניסיון להבין מהם המרכיבים הייחודיים שמעצבים חוויה זו לתפיסתם, וכן לזהות את הקשיים הנובעים מבדידותם ואת השלכות תחושה זו על חייהם. על אף המחקר הענף בעולם בבריאות הנפשית של גברים הומואים, מחקרים מעטים הן בעולם והן בישראל עסקו במישרין בתחושת הבדידות של גברים הומואים, ומחקרים מעטים עוד יותר עסקו בקבוצת גילאים זו אשר נמצאת בסיכון לתחושת בדידות, כפי שיוסבר בהרחבה בסקירת הספרות.

בשל מיעוט המחקרים בתחום, נבחרה שיטת מחקר איכותנית המתבססת על תיאור התופעה- פנומנולוגיה תיאורית. מחקר כזה מתמקד בתיאורם של מרואיינים מתוך ניסיון חייהם, ומתוך כך יכול להסביר הן את החוויה של האדם והן לחשוף את המבנה של התופעה (Hein & Austin, 2001).

המחקר התבצע באמצעות ראיונות עומק חצי מובנים  עם 14 גברים הומואים בגילאי 50-30 מישראל. דגימת המרואיינים נעשתה בשיטת דגימה מכוונת ((Purposeful Sampling בה אוכלוסיית המחקר נבחרת בכוונה מתוך הבנה שאלו יוכלו לספק מידע רלוונטי במיוחד לשאלה ולמטרת המחקר. לפי שיטה זו, משתתפי המחקר שנבחרו, היו כאלה שחווים או חוו בעבר תחושת בדידות, ועונים על ההגדרה של "גברים הומואים בתחילת ואמצע הבגרות מישראל". ניתוח הראיונות התבסס על גישת הפנומנולוגיה התיאורית במסגרתה נעשה ניתוח תוכן אינדוקטיבי (Patton, 2002) של הראיונות, אשר סייע במציאת התמות המרכזיות. התמות המשותפות שעלו מן הראיונות המתומללים חוברו וסוכמו, ובכך התגבש מבנה תמציתי כללי של החוויה ממנו ניתן להסיק מסקנות הנוגעות לחוויית הבדידות המשותפת של גברים הומואים בישראל.

ניתוח הממצאים העלה ארבע תמות עיקריות שחזרו על עצמן ואותרו מתוך הראיונות השונים: גילוי השוני בילדות; מערכות יחסים בין הומואים; הכרויות באמצעות אפליקציות מבוססות מיקום; וכרוניקה של דיכוי. ראשית תוארה תחושת הבדידות בתקופת הילדות והנעורים, בה המשתתפים תיארו שהבינו שאינם "כמו האחרים". בדידות זו אופיינה בתחושת בושה, תחושת פגיעות ואלימות מצד החברה, וחוסר יכולת לשתף את האחר. חוויות אלה הובילו ליצירתו של "הארון" שהתאפיין במנגנונים בולטים של נסיונות הסתרה, הכחשה והדחקה של הזהות ההומואית הן בפני עצמם והן בפני האחרים. בתוך הארון, ניסו המשתתפים לחפש אנשים דומים להם, קרי, הומואים אחרים. המפגש עם הומואים אחרים תואר כמפגש מורכב ממספר סיבות ולעתים הוביל לתחושות של בדידות ותסכול, המנוגדים לציפייתם להתקבל באהדה ובחום. בנוסף, תואר עולם וירטואלי של הכרויות סביב אפליקציות מבוססות מיקום, שלעיתים יצר מחד חיבור, ומאידך במקרים רבים יצר תחושת ניכור ותחושה של בדידות סביב דחייה על בסיס הנראות החיצונית. בתמה הרביעית, תוארה מעין כרוניקה של דיכוי שחוו המשתתפים, החל בעברם, וכלה בהווה ובעתידם, אל מול משפחתם, ואל מול ציפיות החברה ונורמות הטרונורמטיביות הקיימות בה. דיכוי זה המשיך לייצר אצלם תחושות בדידות גם בחייהם הבוגרים.

הממצאים אוגדו למודל בו ניתן לראות חמישה סוגי בדידות שמופיעים בתמות השונות: בדידות: מול העצמי; מול המשפחה; מול הדומים- גברים הומואים; מול השונים- הטרוסקסואלים; ומול החברה הישראלית. ההכרה של המחקר למרכיבי תחושת הבדידות של גברים הומואים, ההשלכות שלה והחוויה של התופעה, עשויים להעלות את המודעות לתופעה בקרב אנשי מקצוע ומחקר. מודעות זו יכולה להעלות את הצורך ואת הפיתוח של מענים לאוכלוסיה זו, בדמות יצירת קהילות, טיפול קבוצתי, לימוד פסיכו-חינוכי, טיפול פרטני אפירמטיבי (Affirmative), וכן לתמוך בחתירה אישית וקולקטיבית של גברים הומואים בעצמם אל עבר תחושת שייכות בחברה.