קושי בתפקוד, צמיחה ומידת הקשר עם הנפטר בקרב סבים וסבתות שכולים בחברה הישראלית

גיל הזקנה מתאפיין בתהליכים ביולוגיים, אישיים וחברתיים שונים, אשר לרוב כרוכים בהתמודדות עם אובדנים פיסיים ותעסוקתיים, המוגדרים כאובדנים טבעיים, שהאדם המבוגר מתכונן לקראתם. לצד אלו, לעיתים על האדם המבוגר להתמודד עם אובדן בלתי טבעי וטראומטי, הנוגד את חוקי הטבע ושקשה להתכונן אליו. נכד, מסמל עבור סבים וסבתות רבים מקור לתחושת המשכיות ומשמעות ולכן אובדנו נחווה כאובדן כואב ובלתי טבעי המטלטל את חייהם.

מדינת ישראל, ידעה ועודנה יודעת מלחמות ומבצעים המותירים משפחות שכולות טעונות צער וכאב. בהגדרת משפחות שכולות נכללים לרוב אבות, אימהות, אחים ואחיות. סבים וסבתות, חרף תחושת האובדן המציפה אותם, אינם נכללים באופן פורמאלי במשפחה השכולה. כאבם האישי, הכאב על הנכד שחייו נגדעו בטרם עת והכאב על ילדם (הורה הילד שמת) מכונים בספרות "שילוש אבל", המאפיין ומייחד את אבלם של הסבים והסבתות. על פי סדר החיים הנורמטיבי, היה מצופה כי התמיכה בשלב זה תוענק על ידי ילדיהם הבוגרים, אך כאמור אלה, השרויים עצמם בצער ובכאב, בדרך כלל אינם פנויים לסייע והסבים נותרים בודדים באבלם. המודל הדו מסלולי שפיתח רובין(Rubin, 1981)   מהווה מסגת תיאורטית למחקר הנוכחי, לשם בחינת תהליך האבל והתגובה לאובדן בשני מסלולים מקבילים. המסלול הראשון, מתמקד ברמת התפקוד של האדם וביכולתו להמשיך בחייו חרף האירוע הקשה והדחק המתלווה אליו. המסלול השני, המבוסס על הגישה הפסיכודינמית, מתמקד בהערכת הקשר עם המת מבחינת הרגש והקוגניציה ובהתפתחות קשר זה לאורך זמן.

מטרת המחקר הנוכחי הינה להבין את חווית אובדן הנכד כחלק ממכלול תהליך הזקנה ואת התמודדותם של סבים וסבתות שכולים עם אובדן זה. לשם כך, בנוסף לסבים ולסבתות השכולים נכללה קבוצת השוואה של סבים וסבתות לנכד בוגר. הנחתינו היא כי בקרב כלל הסבים והסבתות קיימות נקודות דמיון רבות אשר יכולות להציג בזווית ייחודית את אובדן הנכד. על פי השערות המחקר, רמת ההימנעות והחרדה בהתקשרות ורמת הקושי בתפקוד תהיינה גבוהות; ואילו רמת התמיכה החברתית הנתפסת, רמת הרווחה הסובייקטיבית, רמת התקשורת במשפחה ורמת הצמיחה האישית תהינה נמוכות יותר בקרב סבים וסבתות שכולים, בהשוואה לסבים וסבתות לנכד בוגר. כמו כן, שוער כי קושי בתפקוד יימצא בקשר חיובי עם חרדה והימנעות בהתקשרות, לעומת קשר שלילי עם רווחה סובייקטיבית ותמיכה חברתית נתפסת. בנוסף, נשאלה שאלה לגבי הקשר עם תקשורת במשפחה. השערה נוספת היא כי צמיחה תמצא בקשר שלילי עם חרדה והימנעות בהתקשרות ובקשר חיובי עם תמיכה חברתית, רווחה סובייקטיבית ותקשורת במשפחה. לגבי מידת הקשר עם הנפטר, שוער קשר חיובי עם תקשורת במשפחה ורווחה סובייקטיבית. נשאלה שאלה לגבי קיומו של קשר בין חרדה והימנעות בהתקשרות ותמיכה חברתית נתפסת לבין בין הקשר לנפטר. לבסוף, נשאלה שאלה לגבי תרומתם הייחודית והמשולבת של חרדה והימנעות בהתקשרות, רווחה סובייקטיבית, תמיכה חברתית נתפסת ותקשורת במשפחה לקושי בתפקוד, צמיחה ומידת הקשר עם הנפטר.

מחקר כמותי- מתאמי זה, בא לבחון את תרומתם של משאבים פנימיים כמו סגנון ההתקשרות והרווחה הסובייקטיבית, משאבים חיצוניים כמו תמיכה חברתית נתפסת ותקשורת במשפחה, לתפקוד ולצמיחה בקרב סבים וסבתות שכולים, בהשוואה לסבים וסבתות לנכד בוגר. בנוסף, נבחנה תרומתם של משאבים פנימיים וחיצוניים אלה למידת הקשר עם הנפטר בקרב הסבים והסבתות השכולים בלבד. אוכלוסיית המחקר כללה 106 סבים וסבתות. 50 סבים וסבתות ששכלו את נכדם במהלך שירותו הצבאי ו56 סבים וסבתות לנכד בוגר. המשתתפים התבקשו לענות על שאלונים של קושי בתפקוד וצמיחה- שאלון תגובת היגון (Hogan, Greenfield, & Schmidt, 2001), התקשרות (Brennan, Clark, & Shaver, 1998), רווחה סובייקטיבית (Diener, Emmons, Larsen, & Griffin, 1985), תמיכה חברתית נתפסת (Zimet, Dahlem, Zimet, & Farley, 1988), תקשורת במשפחה (Olson, Gorall, & Tiesel, 2006; Olson, 2011). כמו כן, קבוצת הסבים והסבתות השכולים ענו על שאלון מידת הקשר עם הנפטר (Field, Gal-Oz, & Bonanno, 2003)

ממצאי המחקר הנוכחי מעידים על כך שקיימים קווי דמיון בין סבים וסבתות שכולים לבין סבים וסבתות לנכד בוגר. נראה כי מאפיינים אישיים כמו התקשרות ורווחה סובייקטיבית ותקשורת במשפחה, מהווים בסיס יציב שאינו משתנה לנוכח נסיבות ייחודיות או אירועי חיים. לעומתם, משאבי תמיכה חברתית מקבלים משמעות שונה נוכח אובדן הנכד. קרי, תמיכה ממשפחה ומחברים נמוכה יותר בקרב סבים וסבתות שכולים בהשוואה לסבים ולסבתות לנכד בוגר. כמו כן, נמצא כי סבים וסבתות שכולים מדווחים על קושי רב יותר בתפקוד ורמות נמוכות יותר של  צמיחה. הממצאים מצביעים על כך שבעוד שמשאבים גבוהים (בריאות, השכלה, רווחה סובייקטיבית תמיכה ממשפחה) מנבאים תפקוד, הרי שדווקא משאבים נמוכים (משברי חיים, השכלה נמוכה, חיים ללא זוגיות, תמיכה ממשפחה מועטת) קשורים לצמיחה גבוהה. ממצא זה הינו בקו אחד עם תובנות במחקרים אשר מצאו קשר הפוך בין משאבים פנימיים לצמיחה שכן, לעיתים הטלטלה הכרוכה במשבר קיומי מעוררת פעילות, חיפוש ומשאבים חלופיים דווקא בקרב אלה שאינם מצוידים במשאבים. נראה כי גם באוכלוסיית המבוגרים ולאחר אובדן נכד, הטלטלה הרבה מביאה את האדם לאמץ אסטרטגיות פעולה ולשרוד את המשבר. זאת לעומת הגבוהים במשאבים, אשר לעיתים אינם חווים טלטלה כה קשה ומצליחים לשמור על איזון ויציבות בחייהם, חרף המשבר הקשה.

מעניין לציין שמתוך האינטראקציות ראינו כי בעוד שתקשורת במשפחה לא נמצאת קשורה לקושי בתפקוד בקרב סבים וסבתות לנכד בוגר, הרי שהתקשורת המשפחתית הכואבת והעצובה במשפחות השכולות קשורה לקושי רב יותר בתפקוד בקרב הסבים והסבתות השכולים. כמו כן, בעוד שחרדה בהתקשרות קשורה באופן שלילי לצמיחה בקרב סבים וסבתות בדרך כלל, הרי שבקרב סבים וסבתות שכולים היא מהווה דווקא משאב התורם לצמיחה. נראה כי האקטיביות לפעילות יתר, המאפיינת את החרדים, מעצבת את יחסיהם עם הסביבה, אך גם משמשת ממריץ המסייע לצמיחה. ייתכן כי במצבי שכול טראומטי, כאובדן נכד, האדם החרד שוקע במחשבות קשות ומטרידות, עסוק במשמעות החיים ובמשמעות האובדן. לצד זאת, הוא נדרש לחפש משאבים פנימיים וחיצוניים ולעבור תהליכים משמעותיים ובכך באופן במקביל לקושי בתפקוד, הוא חווה צמיחה.

כמו כן, מצאנו שתמיכה ממשפחה ותמיכה מחברים נתפסות בצורה שונה אצל סבים וסבתות ככלל. בעוד שמשפחה מהווה תמיכה יציבה ומובנת מעליה, היא מעניקה לאדם המבוגר מקור המסייע לתפקוד. אולם, פערי הגילאים והדורות מביאים לכך שסבים וסבתות לא תמיד חשים מכנה משותף ותחושת שייכות במשפחה ולכן מתקשים לראות בהם שותפים לשינוי חשיבה וסכמות ובמילים אחרות, חווים צמיחה נמוכה. לעומת תמיכה ממשפחה, תמיכה מחברים מתבססת על יחסים מבחירה, על קבוצת השווים, אשר בחיקה ניתן למצוא שייכות ואמפתיה לאירועי הזקנה ולמשברי החיים ולכן, תמיכה זו תורמת בתורה לצמיחה. 

במבט על הסבים והסבתות השכולים בלבד, מצאנו כי משאבים חיצוניים של רשת התמיכה ותקשורת במשפחה לא נמצאו קשורים למידת הקשר עם הנפטר. לעומתם, מאפיינים אישיים ומאפייני האובדן (מרחק פיזי ממשפחת הנכד וזמן מאז האובדן) נבאו את מידת הקשר עם הנפטר. דווקא מאפיינים אישיים נמוכים של מצב כלכלי והשכלה קשורים לרמה גבוהה של מידת הקשר, ככל הנראה מאחר שהם מעידים על משאבים נמוכים להתמודדות ומצמצמים את אפשרויות העיסוק בפעילויות פנאי ובכך מגבירות את העיסוק בנכד. לבסוף, תובנה מעניינת הינה כי מתקיים קשר בין שני הצירים אשר הציג רובין, בקרב סבים וסבתות שכולים. ככל הנראה, שמירת הקשר עם הנפטר מפעילה את האדם מבחינה רגשית ופיזית ובכך מחד גיסא מקשה על התפקוד, אך מאידך גיסא מניבה אפשרויות של צמיחה. 

מתוך ממצאי המחקר הנוכחי נראה כי אוכלוסיית הסבים והסבתות השכולים הינה אוכלוסייה פגיעה, אשר מאופיינת בקושי תפקודי ובצמיחה נמוכה. משפחתם לא תמיד ערוכה לתת להם מענים ומתוך כך, קיימת חשיבות רבה לבניית אסטרטגיות התערבות ייעודיות. מומלץ לאנשי המקצוע לאתר סבים וסבתות שכולים המצויים בפגיעות רבה, תוך התמקדות במאפייני אישיות כמו רווחה סובייקטיבית וחרדה בהתקשרות ובגורמי תמיכה משפחתיים וחברתיים. כל זאת, בכדי להתערב באפן מושכל באופן בו ניתן לסייע לסבא וסבתא שכולים, להפחתה של הקושי התפקודי ולחיזוק הצמיחה.