חווית המשתתפים בטיפול קבוצתי של אנשים מאושפזים בבית חולים פסיכיאטרי במחלקה ממושכת

רקע: הטיפול באנשים עם מחלת נפש כרונית ממוקד בדרך כלל בטיפול תרופתי ופסיכיאטרי, ופחות בפסיכותרפיה לסוגיה. על אף שקיים מחקר מועט על הטיפול הקבוצתי במסגרות אשפוזיות, הרי שבמחקרים קודמים (Gonzalez de Chavez, Gutierrez, Ducajú, & Fraile, 2000; Swarbrik, Roe, Yudof, & Zisman, 2009 ) נמצא כי טיפול קבוצתי מסוגל לספק תמיכה רגשית לאנשים עם ממחלת נפש כרונית, ולסייע להם בהבנה והסרה של מכשולים לכינון של יחסים חברתיים מספקים. המחקר הקיים עוסק ברובו בטיפול קבוצתי במחלקות אקוטיות, ומעט ממנו מתייחס לחוויית המטופלים.

מטרת המחקר: המחקר בוחן  את חווית המשתתפים בטיפול קבוצתי באחת המחלקות הממושכות בבית חולים פסיכיאטרי בארץ. חוויית המשתתפים נבדקת באמצעות ניתוח ופירוש של חווית המפגש עם האחרים בחדר הטיפולים: המפגש עם החברים האחרים בקבוצה, עם המנחה ועם הקבוצה כשלם. המחקר מנסה להבין את החוויה בהתייחס למסגרת הייחודית בו הוא נערך: מחלקה ממושכת בבית חולים פסיכיאטרי.

שיטת המחקר: מאחר ששאלת המחקר עוסקת בחווית המשתתפים בטיפול הקבוצתי בהקשר של אשפוז במחלקה ממושכת בבית חולים פסיכיאטרי, הרי ששיטת מחקר פנומנולוגית – קונסטרוקטיביסטית מתאימה למחקר זה. עם זאת, בשל העובדה שאצל אנשים עם סכיזורפניה קיים קושי לבטא רגשות וצרכים באופן ישיר, הרי שעלה הצורך להוסיף מימד פרשני לניתוח. שילוב הגישות המחקריות מאפשר הבנה עמוקה של התופעה, תוך נסיון לפרש ולהבין את נקודת מבטם של המטופלים עצמם על חווית הקשר בחדר הטיפולים, וזאת על פי התכנים המילוליים והתהליכים הקבוצתיים במהלך המפגשים.

הוקלטו ותומללו 17 מפגשים קבוצתיים. יחידת הניתוח היא המפגש הקבוצתי. המפגשים נותחו ברמת ההיגדים והאינטראקציות בין המשתתפים, וברמת התהליך הקבוצתי השלם.

נותחו היגדים ותהליכים הנוגעים לקשר עם החברים בקבוצה, לקשר עם המנחה וההתייחסות לקבוצה כשלם. הניתוח והפרשנות של הטקסטים הקבוצתיים נעשו באמצעות גישות דינמיות, ובעיקר בגישות של יחסי אובייקט.

ממצאים:  החוויה מהטיפול הקבוצתי נבחנה על שלושה צירים: חווית המפגש עם האחרים בקבוצה, חוויית המפגש עם המנחה וחוויית המפגש עם הקבוצה כשלם. במפגשים הראשונים התקשורת בקבוצה התנהלה בעיקר דרך המנחה. עם התקדמות המפגשים נוצרו אינטראקציות ישירות בין  החברים שהחלו לשתף גם רגשות קשים זה עם זה.  ורגשות של כעס ותסכול החלו לקבל ביטוי באינטראקציות עם המנחה, בעיקר באופן עקיף. הקבוצה המשיכה לפנות למנחה לסיוע ולעזרה בנושאים שונים, אך הפניות הפכו לנדירות יותר, ושינו את אופיין. המסגרת הטיפולית התקבעה, והחברים מספרים על כך שהקבוצה הפכה משמעותית עבורם. מחברים בקבוצה עולה  שהטיפול הקבוצתי סיפק לחברי הקבוצה חוויה של נראות ומסוגלות, ואפשר להם לכונן יחסים בין אישיים במרחב הקבוצתי.

חשיבות המחקר: המחקר שופך אור על מקומו של הטיפול הקבוצתי באנשים עם  מחלות נפש קשות, ומציע דגשים למודל טיפולי לאנשים אלה, וזאת לאור התייחסות ופירוש של מהלך המפגשים עצמם. חשיבות המחקר אף גוברת לאור השינויים שעובר תחום בריאות הנפש בשנים האחרונות: הוא מייצר אלטרנטיבה טיפולית ושיקומית יעילה לאנשים השוהים באשפוז ממושך בבתי חולים פסיכיאטרי.