"כאבי גדילה": מבט רטרוספקטיבי של נשים צעירות על אובדן ואבל בגיל ההתבגרות כמנוף לצמיחה אישית

גיל ההתבגרות מאופיין בפרידה מסכמת העצמי שהתגבשה עד אליו לטובת בניית זהות עצמית בוגרת. משימה התפתחותית מרכזית בגיל ההתבגרות הינה עיבוד אובדנים גופניים, רגשיים, חברתיים והתנהגותיים, הכרוכים בתהליך הפרידה, והתמודדות עם הדחק שהם יוצרים. שני בסיסים תיאורטיים שממשיגים תהליך התפתחותי זה הם: הגישה התיאורטית הפסיכודינאמית (פרויד (Freud), 1915 [2002], 1917 [2008]; קליין (Klein), 1940 [2002]; קוהוט (Kohut, 1966 [2007]) והגישה התיאורטית של הפסיכולוגיה החיובית (Tedeschi & Calhoun, 1996). במוקד ההסתכלות של שתי הגישות מצוי הרעיון כי התנסות באובדן מעורר דחק מובילה לא רק להסתגלות ו/או התאוששות, אלא גם לצמיחה ולהתפתחות אישית.

מטרת המחקר הנוכחי הייתה להתבונן על גיל ההתבגרות לאור רעיונות תיאורטיים אלו ולבחון את תפיסותיהן הרטרוספקטיבית של נשים בשנות העשרים והשלושים המוקדמות לחייהן ביחס לאובדנים סימבוליים שחוו בגיל ההתבגרות, המשאבים שעמדו לרשותן והאופן בו משאבים אלו אפשרו להן לעבד את תהליך האובדן והאבל, לצמוח ולגבש זהות. מטרה נוספת הייתה לבדוק האם ניתן להציע מודל תיאורטי אינטגרטיבי אודות גיל ההתבגרות שיכלול את הגישה הפסיכואנליטית וגישת הפסיכולוגיה החיובית. 25 משתתפות ענו בכתב לשאלון חצי מובנה שהכיל שאלות פתוחות בנוגע לסיפור התבגרותן. הסיפורים הכתובים נותחו לפי השיטה הנושאית וכן לפי הגישה ההרמנויטית.

ניתוח התוכן העלה שלושה אובדנים סימבוליים מרכזיים: בגוף, ביחסים עם ההורים ועם ערכים ואידיאלים, ובתפקידים ובציפיות (אחריות). בכל אחד מהאובדנים מופו ממדים נוספים. נמצא גם כי שינויים בגיל ההתבגרות נתפסו כאירועים מעוררי דחק, ונחוו כאובדן סימבולי, אשר עורר בקרב המשתתפות תהליכי התמודדות שונים. כמו כן, נמצא כי בסיפורי המשתתפות שולבו באופן ספונטני תיאורים המבטאים מציאת תועלת בהתנסות באובדן; תיאורים אלה הומשגו על בסיס הגישה הפסיכודינאמית וגישת הפסיכולוגיה החיובית, כתיאורי צמיחה בעקבות התנסות באובדן. בנוסף, נמצאו בסיפורים אובדנים קונקרטיים, שלא קשורים בשינויים הייחודים לגיל ההתבגרות כמו למשל קשיים כלכליים במשפחה. אובדנים אלו נבחנו גם הם על פי הבסיסים התיאורטיים של המחקר ונמצא כי אצל משתתפות אלו היה פחות מרחב פנוי לחוויות אובדנים סימבוליים, והצמיחה, אם תוארה, הייתה קשורה יותר בהתמודדות עם אירועי הדחק או האובדנים המשמעותיים שחוו.

בסיפורים תוארו גורמים שנתפסו כמסייעים או כמקשים על התמודדות עם קשיי ההתבגרות, אותם המשגנו, בהתבסס על הגישות התיאורטיות שהוזכרו, כמשאבים מסייעים/מעכבים. בין המשאבים הפנימיים שנמצאו היו, למשל: אופטימיות ומסוגלות עצמית. המשאבים סביבתיים/חברתיים שנמצאו כללו: אינטימיות משפחתית, קשר עם קבוצת השווים, השתתפות/הדרכה בתנועת נוער, תחביבים ותחומי עניין.

ממצאי המחקר מחזקים ברמה התיאורטית את התפיסה הרואה בהתנסות באובדנים סימבוליים תהליך הכרחי בדרך לצמיחה והתפתחות, תהליך של התבגרות וגיבוש זהות בגיל ההתבגרות. ברמה הפרקטית מציעים הממצאים מודל אינטגרטיבי שממפה אובדנים בגיל ההתבגרות ומשאבים המסייעים ו/או מעכבים את ההתמודדות איתם ועשוי לסייע לאנשי מקצוע שעובדים עם מתבגרים, או עם אנשים צעירים שנושאים עימם חוויות לא פתורות מגיל ההתבגרות.