מבט רטרוספקטיבי על ותיקי מלחמת יום כיפור שפנו לעזרה, שלושים שנה ויותר לאחר המלחמה: סימפטומים, חשיפה לקרב, ושימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים.

הפרעת הדחק הפוסט טראומטית (PTSD) קיבלה הכרה ציבורית ב-1980 עם פרסום המהדורה השלישית של ספר האבחנות הפסיכיאטרי (DSM-III). יחד עם זאת, המחקר שעסק בניסיון להבין את מרכיביה הקליניים והאטיולוגיים, החל עשרות שנים קודם לכן, החל ממלחמת העולם הראשונה, דרך שאר המלחמות במאה השנים האחרונות.

לאורך שנים אלו התפרסמו מחקרים רבים, בניסיון לפענח את המנגנון ההתפתחותי של הפרעת הדחק הפוסט טראומטית - סוג הטראומה, גורמי הגנה וגורמי סיכון. זאת, לאור העובדה, כי רק חלק מבין המשתתפים באירוע מאיים ומסכן חיים, יפתחו תסמינים פוסט טראומטיים, כאשר מרבית הלוחמים לאחר תקופת מצוקה קצרה ימשיכו בחייהם. בנוסף, מבין אלו שכן פיתחו את ההפרעה, רק חלק מהאנשים שחש במצוקה אכן פונה לעזרה נפשית. אולם, חלק גדול אף יותר, לא פונה לעזרה נפשית, הן מסיבות של חוסר מודעות לקשר בין מצוקתם הנפשית לאירועים שחוו, והן מסיבות אחרות כגון - בושה או אשמה.

בעשור האחרון, לאחר למעלה משלושים שנה מאז מלחמת יום כיפור, חלה התעוררות במספר הפונים לקבלת עזרה נפשית מקרב ותיקי המלחמה ההיא. ותיקים אלו פנו ליחידה לתגובות קרב בצה"ל, כאשר המוקד למצוקתם היו האירועים הקשים שחוו במלחמה.

במחקר זה, בחנו את מאפייני המצוקה הנפשית בקרב אותם הפונים. מאפייני מצוקה אלו כללו קשת רחבה של סימפטומים עליהם דיווחו הפונים בהקשר של התגובה המיידית והמאוחרת לאירועים הטראומטיים שחוו במלחמה (כדוגמת - חודרנות, חרדה, הימנעות, בעיות שינה, דיכאון, סימפטומים פיזיים). זאת במטרה לראות האם ניתן לזהות דפוסים בהתפתחות המצוקה, מאז המלחמה ועד לזמן שבו פנו לקבלת עזרה ביחידה לתגובות קרב, יותר משלושים שנה לאחר המלחמה. בנוסף בחנו את דפוסי ומטרות השימוש בחומרים פסיכו אקטיביים בקרב הנבדקים לאורך השנים מאז המלחמה. באופן ספציפי שיערנו כי יימצא קשר חיובי בין מאפייני האירוע הטראומטי (החשיפה לקרב), לבין מאפייני המצוקה כפי שבאו לידי ביטוי בסימפטומים. בנוסף, שיערנו כי יימצא קשר חיובי בין שימוש בחומרים פסיכו אקטיביים למאפייני המצוקה.

195 ותיקי מלחמה, שעברו בעת פנייתם ליחידה לתגובות קרב, תהליך הערכה ואבחון באמצעות שאלונים (על בסיס הקריטריונים של DSM-IV) וריאיון פתוח (אינטייק) בין השנים 2006 ל-2012, היוו את אוכלוסיית המחקר.

נתוני המחקר נאספו מתוך תיקי הנבדקים, כאשר ייחודו של המחקר הנוכחי היה שבנוסף לשאלון לאבחון פוסט טראומה, נעשה שימוש בגישה של 'ניתוח תוכן' (Pidgeon & Henwood, 1996 Charmaz, 1995;), לריאיון האינטייק שעברו וכלל אנמנזה מפורטת של הפונה, מהילדות המוקדמת, עבור דרך - השירות הצבאי והמלחמה ועד למועד הפנייה לעזרה.

באמצעות ניתוח תוכן זה, נוצרו משתני המחקר המרכזיים - מאפייני המצוקה (כדיווח של הסימפטומים מהם סבלו הנבדקים), האירוע הטראומטי (החשיפה לקרב), וכן השימוש בחומרים פסיכו אקטיביים ומטרות השימוש בו. בתהליך זה, שהיה מובנה ושיטתי, החומר המילולי הקיים בתיקי הפונים הפך לייצוג כמותי, שמשקף את מצבם של הנבדקים לאורך השנים מאז המלחמה ועד למועד הפנייה לעזרה.

תוצאות המחקר העלו כי 90.8% מבין הנבדקים במחקר סובלים מהפרעת דחק פוסט טראומטית, והשאר סובלים מתסמינים תת קליניים שלא הגיעו לרמה של אבחנה. כיוון ההתפתחות של המצוקה הנפשית לאורך השנים, כפי שבא לידי ביטוי בסימפטומים שדווחו על ידי הנבדקים, היה מובהק, והצביע על כך שהדפוס המשמעותי שהתגלה היה של תסמינים פוסט טראומטיים תת קליניים, שהסלימו לאורך השנים, עד לכדי הגעה לרף הנדרש לאבחנה של ההפרעה בזמן הפנייה לעזרה ביחידה לתגובות קרב.

בנוסף נמצא כי 53.8% מבין כלל הנבדקים דיווחו על שימוש בחומרים פסיכו אקטיביים לאורך החיים. מתוך המשתמשים: הרוב - 77.1% השתמשו בתרופות פסיכיאטריות, 25.7% השתמשו באלכוהול ו-9.7% השתמשו בסמים. כמו כן נמצא כי במקביל לעלייה בדיווח על הסימפטומים הפוסט טראומטיים בשנים שקדמו לפנייה ליחידה לתגובות קרב, חלה עלייה בדיווח על שימוש בחומרים פסיכו אקטיביים.

השערות המחקר אוששו בחלקן. מבין המרכיבים של מאפייני האירוע הטראומטי נמצא כי חשיפה למוות של חיילי צה"ל מקיים קשר חיובי מובהק עם סימפטומים של הימנעות בנקודת הזמן של הפנייה לעזרה. כמו כן, נמצא שתומכי לחימה דיווחו באופן מובהק על יותר סימפטומים של הימנעות מאשר לוחמים. חוגרים היו בהסתברות גבוהה יותר לדווח על סימפטומים של חודרנות ביחס לקצינים, אך מנגד, קצינים היו בהסתברות גבוהה יותר לדווח על סימפטומים דיכאוניים ביחס לחוגרים. עוד עלה כי עובדים דיווחו על פחות בעיות שינה, זאת בהשוואה למי שלא עבדו בעת הפנייה. בנוסף עלה כי מי שהשתמש בחומרים פסיכו אקטיביים בזמן הפנייה לטיפול, דיווח על יותר בעיות שינה, סימפטומים של חרדה, וסימפטומים פיזיים, מאלו שלא השתמשו בחומרים בזמן הפנייה.

לבסוף, נמצא כי מבין כלל משתני המחקר, למשתני הרקע של הנבדקים בנקודות הזמן של המלחמה עצמה ושל הפנייה לעזרה, הייתה את התרומה המשמעותית יותר להתפתחות התסמונת הפוסט טראומטית, כפי שבאה לידי ביטוי בנקודת הזמן של הפנייה לעזרה. למשתנים אלו - דרגה, מקצוע צבאי והשכלה, היתה תרומה דו כיוונית - הן כגורמים מגנים מסימפטומים מסויימים (חודרנות, הימנעות, חרדה) והן כגורמי סיכון לסימפטומים אחרים (דיכאון, סימפטומים פיזיים).

למחקר קיימות מגבלות הנובעות מאופי המחקר הרטרוספקטיבי וההישענות על הזיכרון של הנבדקים במרחק שנים מהאירוע הטראומטי. יתרונו של המחקר הוא בשימוש במתודולוגיה ייחודית, שאיפשרה הבנה רחבה יותר של הפונים מעבר למידע שעולה מהשאלונים הסגורים הסטנדרטיים.

מחקר זה הוא חולייה נוספת בשרשרת המחקרים הרטרוספקטיביים הנוגעים בהשפעות המלחמה על המשתתפים בה. נדרשים מחקרים נוספים, שיעשו שימוש בכלים המשולבים שהוצעו במחקר הנוכחי, תוך בחינה של הקשר בין המרכיבים של התסמונת הפוסט טראומטית (סימפטומים) לבין גורמי סיכון או גורמים מגנים. זאת במטרה לפתח את ההבנה ביחס להפרעה ואת היכולת לסייע ואולי אף למנוע את התפתחות התסמונת לאחר שנים ארוכות מהאירוע.