חשיפה לטרור מתמשך: סוג ומידת השייכות לקהילה כממתנים מצוקה פוסט טראומטית וויסות רגשי

לאורך רוב שנות קיומה של מדינת ישראל, אוכלוסיות רחבות, באזורים שונים ברחבי הארץ, היו נתונות למתקפות טרור לאורך תקופות זמן ממושכות. בשנים האחרונות חווים זאת תושבי ישובי עוטף עזה,  אזור אשר חשוף לאיום בטחוני כבר למעלה מעשור. איום זה בא לידי ביטוי בעיקר בירי טילים לעבר הישובים. חלק מהתופעות השכיחות לאחר אירועים טראומטיים מעין אלו, הן סימפטומים פוסט טראומטיים. הסימפטומים הרבים של מצוקה פוסט טראומטית מתחלקים לשלוש קטגוריות עיקריות: "עוררות יתר"- המתאר את הציפייה המתמדת לסכנה, "חודרנות"- המבטאת את החזרתיות של החוויה הטראומטית, ו"הימנעות" או "צמצום" המשקף את השינוי התודעתי שחווים נפגעי הטראומה (DSM-IV, American Psychiatric Association, 1994). תוצאה נוספת המתוארת בספרות כתוצאה מאירועים טראומטיים, היא פגיעה ביכולת הויסות הרגשי, קרי קושי בשחזור האיזון הרגשי זמן קצר לאחר סיום האירוע, ובאסטרטגיות לוויסות רגשי, קרי היכולת ליצור מנעד רגשות רחב המופעל ומווסת בהתאם לסיטואציה. בעוטף עזה מספר סוגי ישובים, בניהם ישובים עירוניים וקיבוצים. במחקר זה אנו נתמקד בשני סוגי יישובים: העיר שדרות וקיבוצי עוטף עזה:

שדרות -  עיירת פיתוח פריפריאלית אשר הוקמה בשנת 1950, מעט לאחר קום המדינה, וקלטה לאורך שנות קיומה אלפי עולים חדשים. אוכלוסיית שדרות עירונית ומגוונת. מנתוני הביטוח הלאומי עולה, כי שדרות סובלת משיעור אבטלה גבוה והגירה שלילית. (הלמ"ס, 2012).

 הקיבוצים – הוקמו בשנות ה- 40 וה- 50 של המאה- 20, אוכלוסייתם בדרך כלל הומוגנית וקהילתית, המורכבת מוותיקי הארץ ועולים חדשים. בשנים האחרונות הקיבוצים, מנהלים אורח חיים קהילתי- חברתי קרוב והדוק. איכות החיים ורמת הסולידריות בקיבוץ גבוהה וקיימת פעילות קהילתית מגוונת (טופל ובן רפאל, 2006; Blumstein et al., 2004; Stein et al., 2013).

שתי סוגי הקהילות, שונות במאפייניהם, במשאבים העומדים לרשותם ובתחושת השייכות אליה. מן הספרות עולה כי סוג היישוב קשור גם לתחושת השייכות של המתגורר בו. השייכות, היא  תחושת האדם שהוא חלק מקבוצה, קהילה, מדינה או לאום. תחושת השייכות היא אחד הגורמים התורמים ליכולת ההתמודדות עם המצב הביטחוני (נוטמן שוורץ, 2009; Masten, 2001).

לאור השינויים המתחוללים בקהילות הייתה ציפיה לראות, במחקר זה, כי השונות בין תושבות הקיבוצים לתושבות שדרות תקטן בהשוואה למחקרים קודמים שבדקו את ההבדלים ברמת השייכות בין הקהילות. בעיר שדרות, פועלים, מזה זמן, פרויקטים רבים מקדמי חוסן. מנגד, הקהילות הקיבוציות עוברות משבר אידיאולוגי בעשרות השנים האחרונות היוצר מתח פנימי, הבא לידי ביטוי במאבק על גיבוש זהות אידיאולוגית של קיבוץ בן ימנו.

המטרה המרכזית של מחקר זה, היא להסביר את השונות בתגובות האוכלוסייה ביישובי עוטף עזה למצב הביטחוני דרך התרומה של שני מדדי הקהילה: האובייקטיבית (סוג הקהילה), והסובייקטיבית (רמת השייכות לקהילה) כקשורים להתמודדות עם מצוקה פוסט טראומטית וליכולת וויסות רגשי. במחקר השתתפו 122 נשים מקיבוצי עוטף עזה ומהעיר שדרות.אוכלוסיית הנשים נבחרה להיות אוכלוסיית היעד למחקר זה בשל היותן, לרוב, המטפל העיקרי (caregiver) עבור הילדים, והשפעתן המכרעת על עיצובו של הדור הבא. המחקר התבצע באמצעות חלוקת שאלונים ומילויים בבתיהם של הנשים, בנוכחות צוות המחקר. כלי המחקר שהועברו היו ארבעה שאלונים: דמוגרפי, מצוקה פוסט טראומטית, ויסות רגשות (ECQ) ושייכות קהילתית.

 ממצאי המחקר העלו כי ישנו קשר שלילי מובהק בין מצוקה פוסט טראומטית ובין היכולת לויסות רגשי. בבדיקת  הקשר בין מצוקה פוסט טראומטית לסוג הקהילה, קיבוץ לעומת עיירת פיתוח, נמצא כי נשות שדרות סובלות ממצוקה פוסט טראומטית יותר מאשר נשות הקיבוצים, בשלושת תתי המדדים: חודרנות, הימנעות ועוררות, וגם בציון הכולל. בחינת סוג הקהילה בהקשר ליכולת ויסות רגשי, העלה כי נשות שדרות ונשות הקיבוצים בעלות יכולת ויסות רגשי דומה, עם יתרון לא מובהק לטובת נשים הגרות בקיבוצים. כמו כן, קיימת מגמה של קשר חיובי בין תחושת שייכות קהילתית ליכולת ויסות רגשי אם כי הקשר לא מובהק. בבחינת ההבדלים בין נשים מהקהילות השונות בתחושת השייכות הקהילתית, נמצא הבדל מובהק. נשות שדרות מדווחות על רמת שייכות קהילתית נמוכה יותר מזו של נשות הקיבוצים. עוד נמצא כי שייכות קהילתית, הייתה בקשר שלילי מובהק עם מצוקה פוסט טראומטית. ככל שהנבדקת דווחה על רמה גבוהה יותר של שייכות לקהילה, כך היא דיווחה על פחות מצוקה פוסט טראומטית.

נתונים אלה משתלבים עם הספרות המחקרית המכירה כי ישנם קשרים חזקים בין מצוקה פוסט טראומטית ויכולת ויסות רגשי. החלמה מלאה מחוויה טראומית דורשת יכולת ויסות רגשי טובה, לכן קשיים ביכולת זאת עשויים להיות גורם סיכוני להתפתחות מצוקה פוסט טראומטית (Besser & Priel, 2010; Ehring & Quack, 2010). עוד עולה כי נשות שדרות סובלות ממצוקה פוסט טראומטית יותר מאשר נשות הקיבוצים כפי שעולה ממחקרים קודמים (Dekel & Nuttman-Shwartz, 2009 , Stein, et al., 2013). כאשר נבחן הקשר בין סוג הקהילה ליכולת ויסות רגשי, העלה כי נשות שדרות ונשות הקיבוצים בעלות יכולת ויסות רגשי דומה. וכי בין תחושת שייכות קהילתית ליכולת ויסות רגשי הקשר לא מובהק. ניתן להסביר את חוסר השונות ביכולת הויסות הרגשי בין הקהילות, אם מתבוננים על מאפיין זה כיכולת אישית מתפתחת, כחלק ממיומנויות נרכשות שנוגעות בהעמקת המודעות של האדם, שאינו תלוי סביבה תרבותית, קהילתית ורמת השייכות אליה (נשר, 2014 ;Bar on, 1997). עוד נמצא כי נשות שדרות מדווחות על רמת שייכות קהילתית נמוכה יותר מזו של נשות הקיבוצים באופן מובהק. כך גם, שייכות קהילתית, הייתה בקשר שלילי מובהק עם מצוקה פוסט טראומטית. ככל שהנבדקת דווחה על רמה גבוהה יותר של שייכות לקהילה, כך היא דיווחה על פחות מצוקה פוסט טראומטית. נתון זה עולה בקנה אחד עם מחקרים רבים שנעשו בעבר, בהם הוכח כי תחושת השייכות היא אחד הגורמים התורמים ליכולת ההתמודדות עם המצב הביטחוני. (נוטמן-שוורץ ודקל, 2009Ben-Zur & Almog, 2013; Besser & Neria, 2012; ).

למחקר זה מספר מסקנות והשלכות מרכזיות: מחקר זה מאיר נדבך נוסף בדיאלוג המחקרי על הקשר בין שתי התופעות המופיעות בספרות: מצוקה פוסט טראומית ויכולת ויסות רגשי. להבנה זו, בדבר הנפרדות בין מצוקה פוסט טראומית ויכולת ויסות רגשי, תרומה קלינית. יש להתייחס לכל תופעה כעומדת בפני עצמה. לכל אחת מהן השלכות ייחודיות, ודרכי טיפול משלה, ואין הכרח כי מטופל יחווה את שתי התופעות בן זמנית. כך לדוגמא ניתן להתייחס לקשיים בויסות רגשי, כמושפעים ממערכת יחסי אובייקט או ממשתנים אישיותיים מולדים. כל אלה אינם קשורים לטראומה, וכמובן שהנגזרת להתערבות שונה. ממצא נוסף, מחזק מחקרים שנעשו בעבר, כי ישנו קשר שלילי בין שייכות קהילתית, ובין רמת המצוקה הפוסט טראומטית, ומהווה גושפנקא נוספת לחשיבות הקהילה כגורם ממתן מצוקה. חיזוק מימד השייכות בעוטף עזה מגביר סיכויי התאוששות מוצלחת, תחושת מסוגלות וחוסן. ומכאן נגזרת מעשית, כדי לחזק את תחושת החוסן של תושבי האזור יש להשקיע במרחב הקהילתי, אשר נמצא כמועיל לפרט ויעיל בהיקפי האנשים עליהם הוא משפיע.