הבדלים בתחושותיהם החיוביות והשליליות של מטפלים עיקריים בבן משפחה זקן לנוכח קבלת סיוע ממטפלים זרים או ישראלים.

בעשורים האחרונים אנו עדים לגידול משמעותי בשיעור הזקנים בארץ ובעולם ולעלייה בתוחלת החיים. זקנים רבים מתמודדים עם הרעה במצבם הבריאותי והמנטאלי ועם ירידה ביכולת הביצוע של פעולות יומיומיות, וזקוקים לתמיכה ולסיוע. בישראל, מספר הזקנים המוגבלים בביצוע פעולות היום יום (ADL- Activity of Daily Living), נאמד בכ-180 אלף, כאשר רובם המכריע מתגוררים בקהילה (ברודסקי, שנור ובאר, 2012). במקביל לטיפול הניתן לרוב על ידי המטפלים הבלתי פורמאליים כגון בני המשפחה, חלה עלייה מתמדת בפניה לקבלת סיוע באמצעות מטפלים פורמאליים במסגרת גמלת הסיעוד מהביטוח הלאומי. כיום, כ-150 אלף זקנים נעזרים בשירותי טיפול ביתי פורמאלי באמצעות מטפלים ישראלים או זרים במסגרת גמלת הסיעוד של הביטוח הלאומי (המוסד לביטוח לאומי, 2013).

המחסור בכוח האדם המקומי לצד תהליכי גלובליזציה הובילו לצורך בהבאת מהגרי עבודה ממדינות מתפתחות, אשר יתנו מענה מקיף לטיפול בזקנים (אקשטיין, 2010; שור ווייס, 2011). העסקת מטפלים זרים ביחס להעסקת מטפלים מקומיים, טומנת בחובה יתרונות רבים מחד, אך מנגד מציבה אתגרים וסוגיות שיש לתת עליהן את הדעת.

המחקר הנוכחי התבצע בקרב מטפלים עיקריים, בני משפחה לזקנים המוגבלים בתפקודם, אשר מקבלים סיוע ממטפלים פורמאליים במסגרת גמלת הסיעוד מהמוסד לביטוח לאומי. המחקר בוחן את התרומה שיש להעסקת מטפלים פורמאליים (מטפלים ישראלים או מטפלים זרים) לתחושותיהם החיוביות והשליליות של המטפלים הבלתי פורמאליים (בני משפחה המשמשים כמטפלים עיקריים) בנוגע לטיפול בבן המשפחה הזקן. המחקר השווה בין בני משפחה הנעזרים במטפלות זרות, טיפול הניתן מסביב לשעון ("live in"), לבין בני משפחה הנעזרים במטפלות ישראליות, טיפול הניתן לזקן מספר שעות ביום ("live out"), בהתאם לרמת זכאותו של הזקן לגמלת הסיעוד. ההנחה היא שההבדלים בין סוגי הטיפול השונים אינם נובעים רק ממספר השעות המוקדשות לטיפול בזקן, אלא כוללים גם מרכיבים תרבותיים ואישיותיים, הנוגעים לתפיסת תפקיד המטפלת ולדימוי הניתן לו, וכן להתייחסות לגיל הזקנה באופן כללי. עד כה נערכו מחקרים ספורים בלבד שעסקו בנושא זה, ובפרט כאלו אשר השוו בין צורות ההעסקה הפורמאליות השונות (Ayalon & Green, 2013; Chiatti et al., 2013; Iecovich, 2007).

המחקר הנוכחי התבסס על מודל הדחק של פרלין ועמיתים (Pearlin, Mullan, Semple, & Skaff, 1990), מתוך הכרה כי שינוי במצבו הבריאותי של בן משפחה מוגדר בספרות כאירוע חיים מעורר דחק (Holmes & Rahe, 1967). לפי מודל זה, מערך ההתמודדות עם גורם הדחק מושפע מגורמים שונים אשר מביאים לאופנים שונים של ביטויי התמודדות ויוצרים הבדל בהסתגלות לדחק בין אדם לרעהו. המודל מציע כי תהליך ההתמודדות עם דחק מורכב משלושה אלמנטים: מקור הדחק- הוגדר במחקר הנוכחי כרמת מוגבלותו התפקודית של הזקן, אשר נבדקה על ידי מבחני התלות בביצוע פעולות ADL ו-IADL, גורמים מתווכים- במחקר הנוכחי היו אלו סוג הטיפול הפורמאלי הניתן לזקן (מטפלת זרה או ישראלית) ושביעות הרצון מהטיפול הפורמאלי, וביטויי ההסתגלות לדחק, אשר התייחסו במחקר זה לשני רבדים: תחת הכותרת של ההיבטים השליליים בטיפול נבחנה תחושת הנטל של המטפלים העיקריים, ותחת ההיבטים החיוביים הנובעים מחוויית הטיפול נבדק המשתנה של מציאת משמעות בטיפול.

במחקר השתתפו 215 מטפלים עיקריים, מתוכם 110 נעזרים במטפלות זרות ו-105 נעזרים במטפלות ישראליות. המשתתפים אותרו בדגימת נוחות מתוך רשימות שהגיעו מחברת סיעוד במספר סניפים ברחבי הארץ. איסוף הנתונים התבצע בנקודת זמן אחת באמצעות שאלונים לדיווח עצמי שהועברו למטפלים העיקריים.

ממצאי המחקר הצביעו על מספר הבדלים בין הקבוצות. נמצא כי בני משפחה לזקנים הנעזרים במטפלת זרה דיווחו על שביעות רצון גבוהה יותר מהמטפלת וכן על תחושת נטל נמוכה יותר בהשוואה לנעזרים במטפלת ישראלית, אולם לא נמצאו הבדלים מובהקים בין הקבוצות בנוגע למשתנה מציאת משמעות בטיפול.

כמו כן, המחקר מצא קשר שלילי בין רמת מוגבלותו התפקודית של הזקן לבין מציאת משמעות בטיפול, כך שככל שהמוגבלות גבוהה יותר, כך מציאת המשמעות נמוכה יותר, אך לא נמצא קשר בין מוגבלותו התפקודית של הזקן ובין תחושת הנטל של המטפל העיקרי. יחד עם זאת, נמצא כי סוג הטיפול הפורמאלי משמש כגורם ממתן בקשרים הללו. כלומר, בחלוקת נבדקי המחקר על פי הקבוצות הנחקרות, נמצא כי רק בקרב אלו הנעזרים במטפלות ישראליות ישנו קשר מובהק בין רמת המוגבלות התפקודית של הזקן לבין תחושת הנטל של המטפל העיקרי וכן בין רמת המוגבלות לבין מציאת המשמעות בטיפול.

בנוסף, המחקר מצא כי שביעות הרצון מהמטפלת משמשת כגורם מתווך בין סוג הטיפול הפורמאלי לתחושת הנטל של המטפל העיקרי, כך שהיא תורמת למעשה באופן עקיף למידת תחושת נטל: נמצא כי הנעזרים במטפלות זרות מגלים שביעות רצון גבוהה יותר ולכן גם תחושת הנטל שלהם נמוכה יותר.

משוואת הרגרסיה העלתה כי מעבר לכלל משתני המחקר שנבדקו, תחושת הנטל בטיפול מנובאת על ידי גיל הזקן, מצבו הבריאותי של המטפל העיקרי, מספר השעות השבועיות שמקדיש המטפל העיקרי לטיפול בזקן וכן שביעות הרצון של המטפל העיקרי מהמטפלת הפורמאלית. בנוגע לניבוי מציאת משמעות בטיפול, נמצא כי מבין כלל משתני המחקר ישנם שלושה משתנים המנבאים משתנה זה: מצבו הבריאותי של המטפל העיקרי, אבחון הזקן כלוקה בדמנציה וכן שביעות הרצון מהמטפלת הפורמאלית. לא נמצאה תרומה מובהקת של רמת מוגבלותו התפקודית של הזקן או של סוג הטיפול הפורמאלי הניתן לו וכן לא לאינטראקציה ביניהם, לניבוי שני המשתנים התלויים במחקר (תחושת הנטל ומציאת משמעות בטיפול).

חשיבותו של מחקר זה הינה בכך שהוא שופך אור אודות התועלת הצפויה בקבלת עזרה באמצעות מטפלים זרים בהשוואה למטפלים מקומיים. המחקר שם דגש על התרומה של אופן הסיוע הפורמאלי הניתן לזקן כמשתנה מרכזי ומשמעותי במודל המחקר, משתנה אשר לא נחקר רבות, ומצביע שוב כי קבלת סיוע פורמאלי לזקן הניתן מסביב לשעון על ידי מטפלות זרות מעניק תרומה יוצאת דופן לא רק לזקן עצמו אלא גם לבני המשפחה המשמשים כמטפלים עיקריים. בכך מחקר זה מצטרף למחקרים אחדים שנערכו בעבר בנושא (איילון, גרין, אליאב, אסיסקוביץ ושמלצר, 2013; כהן, 2010; Ayalon & Green, 2013; Iecovich, 2007) ומוסיף לחזק ממצאים אלו באופן עקבי. המחקר העמיק לבחון את ההבדלים בתחושותיהם של המטפלים העיקריים בין אלו הנעזרים במטפלות פורמאליות זרות לבין הנעזרים במטפלות ישראליות, והתייחס לא רק למידת שביעות הרצון מהטיפול הפורמאלי שנחקרה עד כה, אלא גם להשלכות של צורות ההעסקה השונות על תחושותיהם של המטפלים העיקריים. 

בנוסף, המחקר הנוכחי עשוי לתרום ברמה המדינית ולהשפיע על קובעי המדיניות ועל מקבלי ההחלטות בדבר קביעת התקנות והחוקים הנוגעים להבאת מטפלים זרים ארצה ולהעסקתם ככוח עבודה משמעותי בענף הסיעוד. כמו כן, המחקר מעלה את הצורך בהקמת מערכי סיוע למטפלים הבלתי פורמאליים וכן למטפלים הפורמאליים אשר מתמודדים עם מציאות יומיומית מורכבת ומתמשכת של טיפול אינטנסיבי בזקן המוגבל בתפקודו.