תפיסות של זקנה מוצלחת ומוות טוב בקרב זקנים הנוטים למות במחלקה סיעודית מורכבת

זקנה הינה תהליך טבעי ואוניברסלי אשר רוב אוכלוסיית העולם חוותה או תחווה בשלב מסוים בחייה. זקנה מוצלחת הנה עניין של טרמינולוגיה המוגדרת בעיקר על ידי אנשי המקצוע העוסקים בגרונטולוגיה. רוב ההגדרות לזקנה מוצלחת בעשורים האחרונים מתמקדות באוכלוסיית זקנים בעלות משאבים סנסומוטוריים, פיזיולוגיים, קוגניטיביים, חברתיים ואישיותיים תקינים. יחד עם זאת, חשוב לזכור כי התקדמות הטכנולוגיות הרפואיות מאריכה עוד ועוד את שלב הזקנה בחיים, אך לעתים קרובות איננה מוסיפה איכות חיים לחיי הזקנים, ועל כן יוצרת אוכלוסיית זקנים מבוגרת וחולה יותר.

כמו הזקנה, כך גם המוות הנו חלק בלתי נפרד מהחיים. קיים דיסוננס בחברה המערבית, אשר לעתים קרובות מגיבה למוות בחרדה, הימנעות והדרה של החולים הנוטים למות למסגרות רפואיות בהן יטופלו עד לסוף ימיהם, אך בו זמנית פועלת לשיפור איכות חייהם הנותרים של החולים על ידי מתן תמיכה נפשית ורוחנית והקלה על סימפטומים גופניים על ידי ניהול ואיזון שלהם. בספרות המקצועית קיים חיפוש אחר מוות טוב, בעיקר בקרב חולים צעירים או בקרב זקנים אשר מצב בריאותם מאפשר להם לנהל את חייהם בקהילה. 

המחקר הנוכחי התמקד בתפיסות של זקנה מוצלחת ומוות טוב, בקרב זקנים המאושפזים במחלקה סיעודית מורכבת. המבדיל את חתך אוכלוסייה זו מכלל אוכלוסיית הזקנים היא העובדה כי מדובר בזקנים אשר מצב בריאותם, ולרוב גם תפקודם, הנו ירוד מאד, והם לרוב נמצאים באחרית ימיהם. 

מחלקות לסיעוד מורכב הנן מחלקות בהן המאושפזים הנם לרוב זקנים בעלי מוגבלויות תפקודיות וקוגניטיביות וסובלים ממצבים רפואיים קשים. נשאלת השאלה האם קיים ניצוץ של "טוב" או "מוצלח" בחוויות הזקנה והמשאלות והרצונות סביב המוות בקרב אוכלוסייה זו? 

גישת המחקר הינה איכותנית, על מנת לתת את האפשרות והבמה לאוכלוסייה זו שקולה הייחודי כמעט ולא נשמע בנוגע לנושאים אלו ובכך להעניק לאנשי המקצוע ההצצה לתפיסותיהם האינדיבידואלית של משמעות הזקנה והמוות באחרית חייהם.

אוכלוסיית המחקר כללה 15 זקנים בני 70 ומעלה, צלולים, הסובלים ממחלה מאיימת חיים או ממחלה כרונית פרוגרסיבית ובגינה אושפזו במחלקות סיעודיות מורכבות מרשת "בית בלב".

איסוף הנתונים נעשה באמצעות ריאיונות עומק חצי מובנים ומדריך הריאיון כלל שאלות פתוחות בנושאי איכות החיים הנותרים, תפיסות של זקנה מוצלחת ומוות טוב ומעורבות בקבלת החלטות הקשורות לטיפול עצמו, אשר יוצרים את חווית הטיפול בחייהם של הזקנים. הריאיונות הוקלטו ושוקלטו וניתוח הנתונים במחקר נערך על פי גישתם של מיילס והוברמן (Miles & Huberman, 1994).

על פי ממצאי המחקר עלו שלוש תמות עיקריות: התמה הראשונה נוגעת במנגנוני ההתמודדות של המרואיינים עם מותם הקרב. התמה השנייה הנה תמת הזקנה. בתמה זו עלתה החוויה של הזקנה בהתחשב בשינויים הפיזיים אשר היא מביאה עמם. ואילו התמה השלישית הנה הבעת רצונות בטיפול מול הצוות, אשר נוגעת לכל הקשור בטיפול הפיזי – הסיעודי (הנובע מהירידה התפקודית אותה חווים) ועד להחלטות לגבי הטיפול הרפואי אותו מקבלים עקב מצבם הרפואי (כמו גם בקשות המגיעות מצד המטופל כגון אי הארכת חיים באמצעים מלאכותיים ועוד). מתוך שתי התמות האחרונות הוגדרו ארבעה אבות טיפוס של זקנים המאושפזים במחלקה: הכנוע, הלוחם, האופטימי והמחכה לסוף.

אב הטיפוס הכנוע מזהה את הזקנה עם תחושות קשות ופסימיות כגון בושה, דכאון ועוד. צייתנות וחוסר רצון להגיע לעימותים מאפיינים את התקשורת שלו עם צוות המחלקה. לעומתו, אב הטיפוס הלוחם אינו מקבל את מצבו כגזירת גורל ומתמודד עם הזקנה בהומור והוא עומד על שלו בנוגע להחלטות טיפוליות מול צוות המחלקה. אב הטיפוס האופטימי רואה גוונים חיוביים יותר של הזקנה וכמו כן לוקח חלק פעיל בקבלת החלטות במסגרת האשפוז במחלקה, ואילו אב הטיפוס המחכה לסוף רואה את הזקנה כפונקציה של תלות בסביבה וחש אכזבה על כך שקולו אינו נשמע, לתחושתו, בתקשורת עם צוות המחלקה.

עבודה זו מדגישה את הייחודיות הרבה של אוכלוסייה זו בהתייחס לתפיסותיהם של הזקנים בנוגע לזקנה ולמוות, ומראה כי ישנה חשיבות רבה בבירור ובדיבור פתוח, כן וישיר לגבי הציפיות שלהם והתחומים המשמעותיים עבורם על מנת להגדיר עבורם מטרות טיפוליות. כמו כן, ישנו צורך בהעלאת המודעות של הצוותים המטפלים בזקנים ללקיחת יוזמה ויצירת דיון עם הזקנים ובני משפחותיהם בנוגע לשאלות ובקשות בנוגע לתקופת סוף החיים. כך תהיה אפשרות לדחוק הצידה את החרדה והשתיקה העוטפת אותם ומנציחה את הדרת המוות והנוטים למות מחיי היום יום שלנו כחברה.