נשים נפגעות אלימות במשפחה במקלטים: תרומת המשאבים הסביבתיים והאישיותיים לירידה במצוקה הנפשית.

תופעת האלימות נגד נשים במשפחה הינה בעיה חברתית, הקיימת בכל רחבי העולם וחוצה דתות, תרבויות ומעמד סוציואקונומי Maziak & Asfar, 2003; Tjaden & Thoennes, 2000) Walker, 1994). חשיפת האישה לאלימות מצד בן זוגה פוגעת ברוב תחומי חייה, כאשר הבולטת בניהם הינה פגיעה בבריאותה הנפשיתCampbell, 2002; Coolidge & Anderson, 2002; Stein) & Kennedy, 2000). בין ההפרעות הנפשיות הנפוצות ביותר בקרב נשים נפגעות אלימות נמנות מצוקה פוסט טראומטית ((Post Traumatic Stress Disorder ודיכאוןGolding, 1999; Radford) (& Hester, 2001; Raphael, 1999.

בניסיון לתת מענה למצוקות הנשים נפגעות אלימות, פותחו שירותים בקהילה ומחוצה לה, כאשר אחד המענים המרכזיים הינו המקלט לנשים נפגעות אלימות במשפחה  George,) .(Grossman, Lundy, Rumpf, & Crabtree-Nelson, 2010 לצד הערכת תרומתו של המקלט, קיימת ביקורת על מסגרת זו, לפיה המקלט מזוהה עם ארגון ביורוקראטי המשמר דפוסים פטריארכאליים  שעלולים לפגוע ברווחה הנפשית של האישה Haj-Yahia & Cohen, 2009;) Srinivasan & Davis, 1991; Tutty, Weaver, & Rothery, 1999). לפיכך, עולה  השאלה האם שהייתן של נשים נפגעות אלימות במקלט אכן תורמת לירידה ברמת המצוקה הפוסט טראומטית והדיכאון. למרות שנושא השפעת השהיה במקלטים על הנשים תועד במחקרים רבים (סלעי ופינטון, 1988; Cannon, & Sparks, 1989; Gorge et al., 2010; Itzaky & Ben Porat, 2005; Sullivan & Rumptz, 1994 ), מספר יחסית קטן מתוכם התייחס לתהליכי שינוי בסימפטומים של מצוקה הנפשית לאורך שהייתן במקלטים ולגורמים התורמים לתהליכים אלה.

המחקר הנוכחי התבסס על מודל תיאוריית שימור המשאביםConservation of) Resources Theory). לפיו, בבעלותו של הפרט נמצאים משאבים מסוגים שונים שיוצרים יחד איזון נפשי, אך ובמצבים כגון איום של אובדן המשאבים, אובדן ממשי של המשאבים או אי יכולת להשיג משאבים נוצרת מצוקה נפשית(Hobfoll, 1989; 2001). על פי מודל זה המחקר ביקש לבדוק את הירידה במצוקה הנפשית של הנשים (הפער בין כניסה למקלט לבין יציאה במדדי PTSD ודיכאון) בהקשר למשתנים משני סוגים שונים: משאבים סביבתיים (מידת קבלת העזרה ותמיכה חברתית מקבוצת השוות במקלט) ומשאב אישיותי (עליה בתחושת השליטה). בנוסף לכך, נבדקה שאלת תרומתה של עליה בתחושת השליטה לעוצמת הקשר בין ירידה במצוקה הנפשית לבין מידת קבלת העזרה. כמו כן, נבדקה ותרומתם של משתני רקע ומשך השהיה במקלט, תחושת סכנת חיים והיסטוריית אלימות של האישה (משך, חומרת האלימות ופגיעה מינית בעברה) לירידה במצוקה הנפשית. מעבר לכך, המחקר העלה ובדק שאלה האם סוג עזרה מסוים במקלט (בין קונקרטי, משפטי ונפשי) תורם יותר לירידה במצוקה הנפשית של האישה לעומת הסוגים האחרים.

השערות המחקר הן כי בעקבות השהיה במקלט רמת המצוקה הנפשית של הנשים תרד ותחושת השליטה שלהן תעלה. בנוסף, שוער כי ככל שמידת קבלת העזרה במקלט, תמיכה חברתית מקבוצת השוות ועליה בתחושת השליטה יהיו גבוהות יותר, כך הירידה בסימפטומים של מצוקה הנפשית תהיה רבה יותר. לצד זאת, שוער כי ככל שאישה נחשפה לאלימות חמורה וממושכת יותר, נפגעה מיינת בעברה והיא מרגישה בסכנת חיים גבוה יותר, כך הירידה בסימפטומים של מצוקה נפשית תהיה מועטה יותר. כמו כן, שוער שימצאו קשרים בין נתוני רקע של הנשים לבין הירידה בסימפטומים של מצוקה הנפשית.

אוכלוסיית המחקר כללה 104 נשים, אשר שהו ב-12 מקלטים לנפגעות אלימות בכל רחבי הארץ. איסוף הנתונים נעשה בין תחילת ינואר 2010 לאמצע מאי 2012, כחלק ממחקר רחב יותר של פרופ' חיה יצחקי, פרופ' רחל דקל ודר' ענת בן פורת מביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן. נשים מילאו שאלון בכניסה למקלט וביציאה ממנו בשפה עברית, ערבית, אמהרית ורוסית. בכל מקלט נבנה תהליך העברת שאלונים זהה ומונתה רכזת מחקר מתוך צוות המקלט. שאלון המחקר כלל שאלון פרטים דמוגראפיים של האישה שחובר על ידי צוות המחקר. כמו כן, שאלוני חומרת האלימותEisikovits et al., 2004) ), PTSD (Solomon & Horesh, 2007), דיכאון (Derogatis, 1993), מידת קבלת העזרה ,(Lyon, Lane, & Menard, 2008) תמיכה חברתית מקבוצת השוות (רנץ, 2008) ותחושת השליטה.(Hobfoll & Wolfish, 1984)  

השערות המחקר אוששו באופן חלקי. בנוגע לסימפטומים של מצוקה הנפשית: נמצא ששכיחות המצוקה הפוסט טראומטית ודיכאון של נשים נפגעות אלימות במקלטים גבוהה לעומת שכיחות מצוקה באוכלוסייה כללית בישראל. כמו כן, במהלך שהות במקלט נמצאה ירידה בסימפטומים של מצוקה פוסט טראומטית ודיכאון. בנוגע למשאבים הסביבתיים: לא נמצא קשר בין מידת קבלת העזרה במקלט לבין הירידה בסימפטומים של מצוקה הנפשית. בניתוח רב משתני עלתה תרומה מובהקת של סיוע נפשי לירידה בדיכאון. כמו כן, נמצא קשר חיובי מובהק בין תמיכה חברתית מקבוצת השוות לבין הירידה בסימפטומים של דיכאון. בנוגע למשאב אישיותי: במהלך שהות במקלט נמצאה עליה בתחושת השליטה של הנשים. כמו כן, נמצא קשר חיובי מובהק בין עליה בתחושת השליטה לבין הירידה בעוצמת הסימפטומים של מצוקה נפשית. בנוגע  להיסטוריית אלימות ותחושת סכנה של האישה: בקרב נשים שנפגעו מינית בעברן הירידה בסימפטומים הייתה רבה יותר. בנוסף לכך, נמצא קשר שלילי בין תחושת סכנת חיים לבין ירידה בסימפטומים של מצוקה פוסט טראומטית. בנוגע למשתני רקע: נמצא כי בקרב נשים מוסלמיות הירידה בסימפטומים פוסט טראומטיים הייתה מועטה יותר לעומת נשים יהודיות.

על פי ממצאי המחקר נראה כי המקלטים בישראל משיגים את מטרותיהם השיקומיות ומהווים חוליה חשובה ברצף טיפולי באישה נפגעת אלימות במשפחה. יחד אם זאת, שיעור המצוקה הנפשית של נשים נפגעות אלימות במשפחה גבוה משמעותית לעומת האוכלוסייה הכללית ונדרשת השקעה בתהליכי שיקום והחלמה.

בהתייחס למשאבים סביבתיים, עולה המסקנה כי עצם השהות של הנשים יחד ויחסים בין אישיים שמתפתחים בעקבות כך (תמיכה חברתית מקבוצת השוות) תורמים לשיקומן הנפשי, לכן חשוב לעצב במקלטים אוירה ותנאים שיעודדו אינטראקציות בין הנשים. כמו כן, סיוע טיפולי במקלט מהווה משאב משמעותי לירידה  בדיכאון וחשוב להמשיך ולפתח מענים טיפוליים במקלט.

בהתייחס למשאב אישיותי, עליה בתחושת השליטה של הנשים חיונית לירידה במצוקה הנפשית שלהן ועל גורמי טיפול במקלטים לפעול למען הגברת תחושת השליטה של הנשים. בניסיונם להפחית מצוקה הנפשית של הנשים על המקלטים לתת התייחסות מיוחדת לשלושת אוכלוסיות שהסתמנו במחקר: נשים נפגעות תקיפה מינית בעברן, נשים בעלות תחושת סכנת חיים גבוהה ונשים מוסלמיות.

לצד המגבלות, ייחודיותו של המחקר הנוכחי בכך שהינו מחקר אורך שבדק תהליכי שינוי של הנשים במקלטים - תחום שנחקר פחות בעולם ובישראל. ברמה התיאורטית המחקר אפשר את הרחבת הידע בנושא של  תרומת משאבים הייחודיים במקלט לירידה במצוקה הנפשית של נשים שוהות בו לצד הלמידה על תרומתו של משאב אישיותי מרכזי. ברמה היישומית המחקר עשוי להשפיע על בניית תוכניות התערבות במקלט ועל מדיניות בתחום המקלטים בישראל.