הקשר בין סגנון ההתקשרות של מהגרי עבודה בתחום הסיעוד לבין סוג התירבות ותחושת הבדידות שלהם.

רקע: העלייה המתמדת בתוחלת החיים הביאה לגידול משמעותי בשיעור הזקנים שהם חולים כרוניים ומוגבלים בתפקודם היום יומי (World Health Organization [WHO], 2006). מרבית הזקנים הללו רוצים להישאר בביתם ונזקקים לשם כך לשירותיהם של מטפלים סיעודיים (יקוביץ, 2010). מרבית המטפלים הסיעודיים מסביב לשעון הנם מהגרי עבודה, כיוון שהם מהווים את האלטרנטיבה הטיפולית הזולה ביותר עבור הזקן ומשפחתו (Ayalon, 2009a). בשל הטיפול התובעני, הן מבחינה פיזית ונפשית והן מבחינת שעות העבודה, המטפלים הסיעודיים מוצאים עצמם לעתים קרובות מבודדים חברתית (Ayalon & Shiovitz-Ezra, 2010).

מטרת המחקר: עבודה זו מתמקדת במהגרי עבודה מהפיליפינים המועסקים בישראל כמטפלים סיעודיים. מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבחון האם יש קשר בין סגנון ההתקשרות (Attachment) של המטפל הסיעודי ובין סגנון התירבות (Acculturation) שלו לרמת הבדידות שלו. תיאוריית ההתקשרות ותיאוריית התירבות עוסקות שתיהן בהתמודדות עם מצב חדש או בלתי צפוי, כדוגמת הגירה (Grinberg & Grinberg, 1989). המחקר הנוכחי בחן שני סוגים של בדידות: בדידות רגשית, המתייחסת להיעדר דמויות משמעותיות (Weiss, 1987) ובדידות חברתית, המתארת היעדר רשתות חברתיות משמעותיות של בעלי אינטרסים משותפים (Weiss, 1973).

שיטה:  במחקר השתתפו 83 מהגרי עבודה מהפיליפינים שעובדים בתחום הסיעוד בישראל,  בגילאי 21-58. משתתפי המחקר מילאו ארבעה שאלונים: נתוני  הרקע נבדקו באמצעות שאלון דמוגרפי קצר, סגנון ההתקשרות נבדק באמצעות שאלון לבדיקת ממדי התקשרות כללית - ECR Experiences in Close Relationships  (Brenan, Clark, & Shaver, 1998), סגנון התירבות נבדק באמצעות שאלון התירבות המזרח אסיאתי EAMA-East Asian Acculturation Measure (Barry, 2001) ותחושת הבדידות נבדקה באמצעות שאלון לבחינת בדידות במערכות יחסים קרובות Loneliness Scale Experiences in Close Relationships Inventory (De Jong- Gierveld, 1985).  

ממצאים: ממצאי המחקר המרכזיים מראים כי מטפלים סיעודיים בעלי סגנון התקשרות נמנע התאפיינו בסגנון תירבות סגור (הכולל את הסגנונות שוליות וספרציה) כלפי התרבות הישראלית וחוו יותר בדידות רגשית, חברתית ותחושת בדידות כללית. כמו כן, נמצא כי מטפלים סיעודיים בעלי סגנון התקשרות חרד אשר התאפיינו בסגנון תירבות פתוח (הכולל את הסגנונות אינטגרציה ואסימילציה) כלפי החברה הישראלית, התאפיינו בתחושת בדידות רגשית ותחושת בדידות כללית נמוכה. עוד נמצא כי סגנון תירבות סגור מתווך את הקשר שבין סגנון התקשרות נמנע לבדידות רגשית, בדידות חברתית ותחושת בדידות כללית ואילו סגנון תירבות פתוח מתווך את הקשר שבין  התקשרות חרדה לבדידות רגשית ותחושת בדידות כללית.

מסקנות: ממצאי המחקר הנוכחי תורמים להנכחתם של מהגרי עבודה בתחום הסיעוד בישראל בכך שהם נותנים קול לאוכלוסייה אשר כמעט ואינה נשמעת ונראית על ידי החברה הישראלית. ברמה המחקרית, ממצאים אלו תורמים להבנה מעמיקה יותר של אופי הקשרים בין סגנון ההתקשרות של המטפל הסיעודי לבין סגנון התירבות: סגנון התקשרות חרד נמצא קשור להשתלבות טובה יותר בחברה הישראלית ואילו סגנון התקשרות נמנע נמצא קשור לסגנון תירבות סגור, המקשה על השתלבות בחברה הישראלית. ברמה היישומית: הגברת מודעות של מטפלים לגבי הסיכון של אוכלוסייה זו לחוש בדידות, ומתן טיפול תואם, כמו כן עידוד המטפלים לקחת חלק בפעילויות משפחתיות ומתוך כך להפחית את הבדידות. השלכות המחקר עשויות לתרום להשתלבות טובה יותר ולהפחתת תחושת הבדידות של מטפלים סיעודיים שהינם מהגרי עבודה.