נשים נפגעות אלימות השוהות במקלטים: השוואה בין נשים ערביות לבין נשים יהודיות בשליטה עצמית, תחושת סכנה ודיכאון.

אלימות מצד בן הזוג היא צורת האלימות השכיחה ביותר ממנה נפגעות נשים ואשר שכיחותה עולה מדי שנה (Kurg, Dahlberg, Mercy, Zui & Lozano, 2002). על פי הספרות, הגדרת אלימות זוגית היא תלוית זמן וקודים תרבותיים בכל חברה (  Sokoloof & Dupont, 2005). יחד עם זאת, ההגדרה הרווחת של תופעה זו מתמקדת בתיאורה כחוויה טראומטית הנובעת כתוצאה מפגיעות נפשיות, רגשיות וקוגניטיביות ומפגיעות גופניות כדוגמת חבלות, פציעות, נכות ואף מוות (Dutton, 1992; Golding, 1999).

אלימות כלפי נשים מהווה תחום שנחקר מזוויות רבות ושונות, ובעקבותיו התפתחו בעולם תיאוריות רבות במטרה להסביר את התופעה: תיאוריות אחדות חקרו והתמקדו במאפיינים הפסיכולוגיים של הקורבן ושל התוקפן, ואילו תיאוריות אחרות התמקדו בחקירת תפקיד הסוציאלזציה והחינוך לאי שוויון בין המינים דוגמת הגישות הפמיניסטיות. חרף עובדה זו, מרבית התיאוריות שהתפתחו נבעו עדיין בהקשר ובתוך חברות מערביות ופוסט תעשייתיות, כאשר יישומן והבנתן את תופעת האלימות לא בהכרח התאימו לקבוצות מיעוט אתניות. לצד התיאוריות שהתפתחו לחקר התופעה, החלו להתפתח במקביל גם מענים והתערבויות טיפוליות לצורך מתן מענה לנשים נפגעות אלימות. מתוך מגוון ההתערבויות המוצעות לנשים הסובלות מאלימות, המקלט מתואר כחוליה המשמעותית ביותר המספקת לנשים הגנה, תמיכה וסיוע ביציאה ממעגל האלימות (בן פורת, 2002).

בארץ, נמצא כי קיים מחסור במחקר אמפירי ביחס לנשים נפגעות אלימות השוהות במקלטים וכי מעט מאוד ידוע על השפעת המקלטים ותרומתם (בן פורת, 2002 ;(Bybee & Sullivan, 2002; 2005. מחסור זה אף מתחדד בהתייחס לנשים הערביות אזרחיות המדינה המהוות חלק מקבוצה אתנית, וזאת על אף ייצוגן המשמעותי במקלטים (משרד הרווחה, 2009; 2011).

לאור האמור ולנוכח המחסור הקיים בחקירת הנושא בקרב הנשים נפגעות האלימות השוהות במקלטים בארץ בכלל, ובקרב האוכלוסייה הערבית בישראל בפרט, המחקר הנוכחי התמקד בהעמקת ההבנה של תופעת האלימות הזוגית כלפי נשים ערביות בישראל בהשוואה לנשים היהודיות, תוך התייחסות למאפייניה התרבותיים והסוציו-פוליטיים של החברה הערבית. במרכז המחקר עמדה שאלת השוואה בין הנשים הערביות לבין הנשים היהודיות, ביחס למאפיינים אישיים של שליטה עצמית, תחושת סכנה ודיכאון. בהקשר זה חשוב לציין כי המחקר הנוכחי מתבצע במסגרת של מחקר רחב היקף בניהולן של פרופ' חיה יצחקי, פרופ' רחל דקל וד"ר ענת בן פורת מאוניברסיטת בר אילן ובהשתתפות משרד הרווחה.

הספרות הצביעה על קשר הקיים בין שלושת המשתנים של שליטה עצמית, תחושת סכנה ודיכאון Cascardi & O'Leary, 1992; Gleason, 1993; Pico-Alfonso, Liners, Navarro, Ros, Echeburua &) Martinez, 2006). המחקרים הראו כי תחושה של חוסר שליטה עצמית משפיעה קשות על יכולתן של נשים נפגעות אלימות לצפות תוצאות לטווח קצר, על היכולת הקוגניטיבית שלהן, על יכולתן לקבלת החלטות

(Seligman, 1975) ולעתים על יכולתן להעריך את מידת הסכנה הנשקפת לחייהן (Abramson, Seligman & Teasdale, 1978; Walker, 1979). כמו כן נמצא כי שילובם של שני משתנים אלה, העדר שליטה עצמית ותחושת הסכנה, הגבירו את תחושת הדיכאון בקרב הנשים (Gleason, 1993; Pico-Alfonso et al., 2006; Tutty, Weaver & Rothery, 1999).

הספרות המחקרית מצביעה גם על קיום קשר בין שלושת המשתנים האישיים הנ"ל לבין משתנים דמוגרפיים של נשים נפגעות אלימות, דוגמת מצב כלכלי, שימוש בשירותים המוצעים בקהילה, השכלה, תעסוקה, הגיל בעת הנישואין ומשתנים נוספים כמו משך השהות עם בן הזוג האלים, פרידות קודמות וסוגי האלימות (Brown, Reedy, Fountain, Johnson & Dichier, 2000; Kim & Gray, 2008; O'neill & Kerig, 2000 ). לפיכך, בדקנו במחקר הנוכחי גם את הקשרים העשויים להתקיים בין שלושת המשתנים העיקריים של שליטה עצמית, תחושת סכנה ודיכאון לבין משתנים דמוגרפיים שאותם הגדרנו כמשתני רקע.

אוכלוסיית המחקר כללה 334 נשים נפגעות אלימות אשר שהו או שוהות במקלטים. הנשים התבקשו למלא שאלונים שתורגמו גם לשפה הערבית בעת כניסתן למקלט בין השנים  2009-2012. למרות שהפנייה להשתתף במחקר נעשתה לכל הנשים שהגיעו למקלטים, שיעור ההיענות למחקר היה 36.60%.

את השערות המחקר חילקנו לשלוש קטגוריות: 1) בקטגוריה הראשונה, כללנו השערות שהתייחסו להבדלים בין שתי קבוצות הנשים ביחס למשתנים האישיים של שליטה עצמית, תחושת סכנה ודיכאון. 2) הקטגוריה השנייה כללה השערות לגבי שלושת המשתנים האישיים, בינם לבין עצמם. 3) הקטגוריה השלישית כללה השערות שהתייחסו לקשר בין המשתנים האישיים של שליטה עצמית, תחשות סכנה ודיכאון לבין  משתני הרקע.

ממצאי המחקר הראו כי לא נמצא הבדל מובהק בין שתי קבוצות הנשים במשתנים של שליטה עצמית ותחושת סכנה, אך נמצא הבדל מגזרי מובהק בהתייחס למשתנה של דיכאון: נשים מהמגזר הערבי חוו דיכאון רב יותר מאשר נשים מהמגזר היהודי - ממצא אותו הסברנו על רקע הבדלי התרבות בין שתי החברות והשפעת התרבות בעיצוב וביטוי המצוקה.

עוד נמצא, בקרב הנשים הערביות במדגם, כי ככל שתחושת הסכנה שחוותה במהלך הקשר עם בן הזוג הפוגע רבה יותר, כך מידת הדיכאון גבוהה יותר.

בהתייחס למשתני הרקע, נמצא כי נשים ערביות דיווחו יותר על אלימות פיזית בהשוואה לנשים מהמגזר היהודי, וזאת בהשוואה למאפייני אלימות אחרים שנבדקו במחקר. ממצא זה עולה בקנה אחד עם מחקרים קודמים, שנערכו על קבוצות מיעוט והדגישו את הקשר בין השייכות לקבוצת מיעוט אתנית לבין שכיחות ותדירות אלימות פיזית ואת הקשר של שני משתנים אלה של אלימות פיזית ושכיחותה לבין דיכאון (Campbell, Belknap & Templin, 1997; Lerner, Kertes & Zilber, 2005; Yick, .(Shibusawa & Agbayani-Siewert, 2003

קשר נוסף, שנמצא מובהק, היה בין משך השהות עם בן הזוג האלים לבין תחושת הסכנה: ככל שהקשר היה ארוך יותר כך עלתה תחושת הסכנה - ממצא התומך בתוצאות מחקרים קודמים (Cascardi & O'Leary, 1992; Farmer & Tiefenthaler, 2006).

המחקר הנוכחי הנו בעל חשיבות גבוהה בשל ייחודיותו ותרומתו הכפולה הן ברמה התיאורטית והן ברמה המעשית. ברמה התיאורטית ממקד המחקר את הזרקור על קבוצה ייחודית של נשים נפגעות אלימות השוהות במקלטים ברחבי ארץ. יתרה מזו, המחקר אף מתמקד באוכלוסייה המוזנחת יחסית מבחינה מחקרית, נשים נפגעות אלימות במקלטים, מהמגזר הערבי, אזרחיות המדינה, והשוואתן לנשים הדומות להן מהמגזר היהודי. חשיבותו התיאורטית של המחקר בולטת במספר רמות נוספות: ברמת

המאקרו תורם המחקר להבנת תופעת האלימות, לא רק מההיבט הפסיכולוגי והזוגי כפי שנעשה במחקרים

קודמים, אלא תוך בחינה ראשונית של הזווית הסוציו-תרבותית והפוליטית ותרומתן לתופעה הקשה. ברמת המיקרו, המחקר משמעותי לאנשי המקצוע העוסקים בתחום זה, הן להבנת מצבה הפרטי של האישה מהמגזר הערבי הסובלת מאלימות זוגית והן לפיתוח דרכי התערבויות יעילות ורגישות דיין לנשים הערביות ולבני משפחותיהן בעת הכניסה למקלט, במהלך השהות בו, ולאחר יציאתן מהמקלט.

לאור ממצאי המחקר הנוכחי בנוגע למדדי הדיכאון בקרב הנשים הערביות, המלצה יישומית חשובה מתמקדת בחשיבות מעקב אחר מצבן הנפשי של הנשים בשלב הכניסה וההסתגלות למקלט ובחינת מגוון האמצעים הטיפוליים המתאימים לטיפול בדיכאון ובכללם טיפולים תרופתיים.

ביחס לכיווני מחקר נוספים בעתיד, בנושא זה, אנו ממליצים על הרחבת הכלים בהם ייעשה שימוש לחקירת תופעת אלימות כלפי נשים במערכת הזוגית, במיוחד בקרב קבוצות מיעוט אתניות דוגמת החברה הערבית בישראל, שיכללו התייחסויות לסוגיות משמעותיות עבור קבוצת נשים זו דוגמת: מידת המעורבות של משפחות המוצא, רשתות התמיכה הבלתי פורמאליות, הרקע ההיסטורי, הפוליטי והתרבותי שממנו מגיעות הנשים ומציאות החיים שלהן. כמו כן, ולנוכח המספרים הגדולים והמצערים של נשים ערביות הנרצחות על ידי בני זוגן מדי שנה, אנו ממליצים לשוב ולבחון במחקרים עתידיים את משתנה תחושת הסכנה ואת הקשר בינו לבין משתנים אחרים.