"מרחיבים את הספקטרום": חוויותיהם ותפיסותיהם של משתתפים ומנחות ברשת שומעי הקולות

שמיעת קולות, ראיית חזיונות, תפיסות ואמונות לא-שגרתיות על המציאות הן תופעות אשר בדרך כלל מתויגות במערכת בריאות הנפש כפסיכוזה ונקשרות לאבחנה הפסיכיאטרית של סכיזופרניה. הטיפול הפסיכיאטרי המרכזי לאנשים עם אבחנה זו הוא טיפול תרופתי, כשמטרתו העיקרית היא הפחתת והעלמת החוויות הללו. עם זאת, ישנה ביקורת רבה על המודל הביולוגי-רפואי הנמצא בבסיס גישה זו, המעלה ספקות בנוגע לתקפות המדעית שלה, מציגה את חוסר האפקטיביות של הטיפול התרופתי, ומבקרת את הסטיגמטיזציה הנוצרת כתוצאה מהשימוש במודל ובאבחנות פסיכיאטריות. בשונה מהמודל הביולוגי-רפואי, קיימות כיום גישות חלופיות להתמודדות והבנה של מצבים אלו. אחת הגישות הללו היא תנועת שומעי הקולות, ומחקר זה מתמקד בה.

תנועת שומעי הקולות, שנקראת גם רשת שומעי הקולות, קוראת תיגר על התפיסות הפסיכיאטריות הקלאסיות, ורואה בספקטרום החוויות של שמיעת קולות חלק מרצף החוויות האנושיות. התנועה יוצאת מתוך עמדה של מתן כבוד לחוויות עצמן ולאלו אשר חווים אותן, ומייצרת מרחבים קבוצתיים לשיתוף, חקירה ולמידת דרכים להתמודדות עם חוויות אלו, תוך שימת דגש על מומחיות של ידע מניסיון ותמיכת עמיתים. כיום, לאחר כשלושים וחמש שנים של פיתוח הגישה באירופה, ארה"ב ואוסטרליה, קיימות מאות קבוצות שומעי קולות ברחבי העולם. המחקר אודות פעילותן, השפעתן, וחוויות המשתתפים בקבוצות אלו עדיין מתפתח, אך הממצאים הקיימים מצביעים על השפעה מיטיבה במספר מישורים ועל סיפוק של המשתתפים. הרשת בישראל עושה את צעדיה הראשונים, ועד כה לא נעשה כלל מחקר על קבוצות מעין אלו בישראל.

מטרת המחקר הנוכחי היא לשפוך אור על חוויותיהם ותפיסותיהם של משתתפים ומנחות ברשת שומעי קולות בישראל, בשלב הראשוני של הקמת הקבוצות. היות ויתר המחקר בעולם נערך בשלבים יותר מבוססים של הקבוצות והתנועה באותן מדינות, מחקר זה ביקש להבין מה מאפיין את הדינמיקה והתהליכים הקבוצתיים המתרחשים בקבוצות ובהקשר לרשת שומעי הקולות, בהקשר בו הגישה נכנסת לראשונה לשדה. בנוסף, המחקר בחן את הקשר בין יצירת משמעות לחוויות לבין ההתמודדות עם שמיעת קולות, והתמקד בחוויות והתפיסות של המנחות בתוך המרחב הקבוצתי. המחקר נערך בגישה איכותנית והתבסס על גישה פנומנולוגית ביקורתית. המחקר נשען על דגימה מכוונת וראיונות חצי-מובנים עם 14 משתתפים ומנחות בקבוצות שומעי קולות בישראל. הראיונות נותחו באמצעות ניתוח תמטי.

מממצאי המחקר עלו חמש תמות מרכזיות. התמה הראשונה תיארה את המרחב הקבוצתי כמרחב של אינטימיות, הקשבה ושיתוף, ועקבה אחר התהליך שבו אמון נבנה בהדרגה חרף חששות ראשוניים, ושיתופים עמוקים של חוויות שאין להן מקום במרחבים אחרים בחיי המשתתפים. התמה השנייה עסקה במרכיבים המאפשרים תנועה מחודשת בזהות העצמית: אתיקה של קבלה רדיקלית וסקרנות, השתייכות לקבוצת שווים, פיתוח תודעה חברתית ביקורתית כלפי יחסי כוח ושפה במערכות הטיפוליות, וניכוס מחדש של מושגי "נורמליות" ו"שיגעון" כחלק מהזהות. התמה השלישית חשפה תהליכי יצירת משמעות לחוויות הלא-שגרתיות: ממצב טרום-קבוצתי של בלבול והיעדר שפה, דרך תהליכים ראשוניים של שיום וחקירה, אל רפרטואר משמעויות מגוון הכולל ציר רוחני ועל-טבעי לצד ציר נפשי-פסיכולוגי, ומשם אל תרגום המשמעויות לדרכי התמודדות בחיי היומיום. התמה הרביעית זיהתה את המרחב הקבוצתי כמרחב פלואידי וגמיש, שבו התקיימה פלואידיות פרשנית פנים-נפשית, לצד פלורליזם בין-אישי קבוצתי ביחס למשמעות החוויות. בנוסף התקיימה גמישות בתפקידים שבין מנחים למשתתפים, ופרדוקס שבו דווקא ההחזקה היציבה של הסטינג הקבוצתי היא שאפשרה את הגמישות בתוכו. התמה החמישית התמקדה בחוויית הערך שהמנחים הפיקו מהקבוצה, הן כמרחב של הזנה רגשית והדדיות, והן כזירת תרגול ולמידה שבה העמיקו את הבנתם את החוויות הלא-שגרתיות ותרגלו עמדה הומניסטית ולא-היררכית.

בפרק הדיון הוצעו שלוש פרספקטיבות תיאורטיות להמשגת הממצאים. הפרספקטיבה הראשונה הציעה לראות בקבוצות וברשת שומעי הקולות בכללותה כבעלות תפקיד של הרחבה תרבותית, וטענה כי מעבר לתהליכים הפנים-קבוצתיים, עצם קיומן של הקבוצות והרשת כקטגוריה לגיטימית במרחב התרבותי מרחיב את רפרטואר המשמעויות הזמין לאנשים שחווים חוויות לא-שגרתיות, ומאפשר להם להיכנס לראשונה לתהליך של יצירת משמעות. נטען כי אלמנטים בעלי איכות קולקטיבית – חוץ קבוצתיים ופנים קבוצתיים משלימים זה את זה, ומהווים מישור חיוני להתמודדות עם הפצע החברתי של סטיגמה והדרה של אנשים עם חוויות לא-שגרתיות. הפרספקטיבה השנייה הציעה להבין את המרחב הקבוצתי כ"מרחב לימינלי-פוטנציאלי", בשילוב רעיונותיו של ויקטור טרנר אודות לימינליות עם רעיון המרחב הפוטנציאלי של דונלד ויניקוט. המרחב הקבוצתי אופיין כמצב סף שבו נורמות חברתיות מושהות, היררכיות מתרככות, ומתאפשר משחק יצירתי במשמעויות. בנוסף נטען כי הלימינליות עשויה להיות לא רק שלב מעבר אלא מצב לגיטימי בפני עצמו – היכולת לחיות בתוך תהליך פתוח ומתמשך של יצירת משמעות. הפרספקטיבה השלישית עסקה בחוויית המנחים והציעה את המושג של הדדיות בשחרור בהשראת פאולו פריירה, הגישה ההתייחסותית, והפילוסופיה הדיאלוגית של מרטין בובר. נטען כי המנחים אינם רק מחזיקי מרחב אלא סובייקטים העוברים בעצמם תהליכים של שינוי וצמיחה, וכי הקבוצות מתפקדות כ"פרקסיס הומניסטי-ביקורתי" שבו ייחוס אנושיות מלאה אל החוויות הלא-שגרתיות, לצד שוויון וערעור על יחסי כוח הופכים למעשה חי של תרגול והתנסות מתמשכים.

המחקר הנוכחי עשוי לתרום לידע הקיים במספר מישורים. מבחינה תיאורטית, הוא מאיר היבטים חשובים בפעילותן של קבוצות שומעי קולות ושל הרשת בכללותה שטרם הודגשו לפני כן – תפקיד הקבוצות והרשת בהרחבה תרבותית של רפרטואר המשמעויות, הקבוצות כמרחב לימינלי-פוטנציאלי, והטרנספורמטיביות של הקבוצות גם עבור המנחים. כל אלו מאירים עוד חלקים בהבנת קבוצות שומעי קולות, ורלוונטיים גם לכל עבודה טיפולית או חברתית עם אוכלוסיות שוליים מודרות. המחקר מחדש בהצבעה על כך שיצירת משמעות לחוויות לא-שגרתיות אינה תהליך פנים-נפשי בלבד, אלא תלויה בתנאים תרבותיים, חברתיים וזהותיים, וכי הלימינליות עשויה לשמש לא רק כשלב מעבר אלא כאופן קיומי המאפשר יצירת משמעות מתמשכת. מבחינה מתודולוגית, ייחודו של המחקר טמון בכך שנערך בשלב ההקמה הראשוני של הקבוצות בישראל, דבר שאפשר ללכוד רגעי מעבר ראשוניים של משתתפים מהיעדר שפה ומשמעות אל אפשרויות חדשות של משמעות. כמו כן, המחקר מוסיף ידע אודות חוויות מנחים בקבוצות וברשת שומעי הקולות, נושא שכמעט לא נחקר בספרות הקיימת. מבחינה פרקטית, הממצאים מצביעים על חשיבותה של רשת שומעי הקולות כתשתית תרבותית-חברתית קהילתית, ומציעים כיוונים לפיתוח הכשרות מנחים, למדיניות שילוב הקבוצות במערך שירותי בריאות הנפש בישראל, ולקידום פרקטיקה ביקורתית-הומניסטית בשדה.

1. ^

    מנוסח בלשון מגדרית כמשתתפים ומנחות לאורך העבודה על פי הרוב בכל אחת מקבוצות אלו, אך מתייחס לשני המינים.