'לדגמן' טראומה: שינוי והתפתחות במופעים פרפורמטיביים של גוף ונראות בקרב נשים מפונות מיישובי העוטף בעקבות הטראומה של אירועי השבעה באוקטובר

חוויות טראומטיות עשויות לערער את גבולות הגוף, תחושת השליטה והזהות, ולהתבטא לא רק במישור הנפשי, אלא גם באופן שבו הגוף מופיע בעולם. מאחר שהגוף האנושי מופיע במרחב החברתי כמעט תמיד כגוף לבוש, ניתן לראות בלבוש לא רק מעטפת חיצונית של הגוף, אלא גם חלק מרכזי מן האופן שבו הגוף נחווה, מוצג ומקבל משמעות. לפיכך, התבוננות בטראומה דרך הגוף בלבד מותירה מחוץ לשדה הראייה את הלבוש, המהווה חלק בלתי נפרד מן האופן שבו הגוף מופיע במרחב החברתי. אף שהספרות עוסקת רבות באופן שבו טראומה נרשמת בגוף ומעצבת תהליכי התהוות של זהות ואף בוחנת את הקשר שבין לבוש לזהות, הרי שנקודת המפגש בין טראומה, גוף לבוש וזהות כמעט שלא נחקרה. המחקר הנוכחי בוחן את היחסים המורכבים בין לבוש, זהות וטראומה, תוך התמקדות בחוויותיהן של נשים מיישובי עוטף עזה, אשר פונו מבתיהן בעקבות אירועי השבעה באוקטובר 2023.

המחקר נשען על גישות פרפורמטיביות, הרואות בזהות תהליך המתגבש באמצעות פעולה, הופעה וניהול רושם במרחב החברתי (Butler, 1990; Goffman, 1959; Schechner, 1985/2017). מנקודת מבט זו, הלבוש אינו נתפס רק כביטוי חיצוני של הזהות, אלא כזירה פרפורמטיבית שבה היחסים בין גוף, לבוש, זהות וטראומה מקבלים ביטוי ומתארגנים מחדש לאורך תהליך ההתמודדות. בהתאם לכך, הגוף הלבוש נתפס כמרחב שבו טראומה, אובדן והחלמה אינן רק מסופרות, אלא גם מתגלמות ומקבלות ביטוי חזותי.

המחקר התבסס על מתודולוגיה איכותנית פנומנולוגית-פרשנית, וכלל ראיונות עומק חצי מובנים עם 17 נשים, אשר פונו מבתיהן ביישובי העוטף. ראיונות אלו נערכו כשנתיים לאחר אירועי השבעה באוקטובר 2023. 

באמצעות ראיונות עומק חצי-מובנים ביקש המחקר להתחקות אחר המשמעויות שמקנות המשתתפות לשינויים שחלו בגופן, בלבושן ובהופעתן החיצונית לאורך רצף ההתמודדות עם הטראומה. הראיונות נעו לאורך רצף כרונולוגי, מן החיים שלפני אירועי השבעה באוקטובר, דרך השהות במרחבים המוגנים, רגעי החילוץ, הפינוי, העקירה ואובדן הבית ועד חיי היומיום כשנתיים לאחר האירועים. בכל אחת מתחנות המסע הופנתה תשומת הלב אל הגוף הלבוש והשינויים שחלו בו, במטרה להבין כיצד הם נראו, נחוו, פורשו וקיבלו משמעות כחלק מתהליך ההתמודדות, העיבוד והתהוות הזהות.

ממצאי המחקר הניבו שלוש תמות המגלמות תנועה תלת-שלבית: 

1. נאחזות בגוף: הגוף הַלָּבוּשׁ -בין הפקרה לבחירה

2. לובשות שגרה: לְבוּשׁ וערך עצמי במציאות פוסט-טראומתית

3. מתלבשות על עצמן: גוף ולבוש כמרחבים ליצירת זהות אינטגרטיבית

מניתוח הראיונות עולה תנועה תלת־שלבית בהתגלמותו של תהליך ההתמודדות וההחלמה בגוף הלבוש. בשלב הראשון, הגוף הַלָּבוּשׁ נחווה כמופקר, חשוף ונעדר גבול. לצד אובדן הצלם שלו מופיעות פעולות זעירות של החזקה, כגון: לבישת פריט מסוים, שמירה על בגד מסוים או הקפדה על ניקיון. קרי, פעולות המגלמות ניסיון להשיב שליטה ולשמר רפרטואר פעולה מינימלי במציאות כאוטית. בשלב השני, בתקופת הפינוי והחיים הארעיים, הלבוש הופך למרחב בו מתרחש ארגון מחודש של שגרה ושל ערך עצמי; פעולות יומיומיות של התלבשות, קניית בגדים וניהול הופעה חיצונית משמשות כאמצעים לשימור וליצירת רציפות נרטיבית-גופנית ולהשבת שליטה. בשלב השלישי, הלבוש מתגלה כזירה ליצירת זהות אינטגרטיבית - מרחב שבו ניתן 'להתלבש על עצמך' מחדש, להניע ולהגדיל את רפרטואר הפעולות האפשרי, ובכך להרחיב את גבולות הזהות ולהטמיע את החוויה הטראומתית בתוך סיפור חיים מתהווה.  

הדיון מציע הרחבה מושגית למודל ההחלמה של הרמן באמצעות עדשה פרפורמטיבית, שבאמצעותה ניתן להבין כיצד משימות ההחלמה - המאפיינות כל אחד משלושת שלבי המודל - עשויות לקבל ביטוי בשלושה ממדים פרפורמטיביים:פעולה פרפורמטיבית, 'סיפור עצמי-גופני' (embodied self-storytelling) וסובייקטיביות פרפורמטיבית. 

במסגרת הרחבה זו מוצע המושג 'סיפור עצמי-גופני' (embodied self-storytelling) לתיאור האופן שבו הסיפור העצמי אינו מתהווה רק במישור המילולי, אלא גם נכתב, נלבש ומבוצע באמצעות הגוף הלבוש.  מבעד לעדשה זו, ההחלמה אינה נתפסת רק כתהליך נפשי או נרטיבי, אלא גם כתהליך מגולם (embodied) המקבל ביטוי באמצעות פעולה, הופעה וניהול רושם. 

בשונה מן המחקרים הקיימים, שהתמקדו בלבוש ככלי טיפולי או כהתערבות מכוונת, המחקר הנוכחי מתבונן בלבוש כפרקטיקה יומיומית שבאמצעותה תהליכי ההתמודדות, ההסתגלות וההחלמה מקבלים ביטוי באופן ספונטני לאורך זמן. מנקודת מבט זו, המחקר אינו מציע מודל התערבות מובנה ואינו מבקש להפוך את הלבוש לכלי טיפולי בפני עצמו. תחת זאת, הוא מצביע בזהירות על האפשרות שהתבוננות בפרקטיקות יומיומיות של לבוש, טיפוח והופעה עשויה להרחיב את ההבנה הקלינית של תהליכי ההתמודדות עם טראומה. מנקודת מבט זו, שינויים בגוף הלבוש עשויים לשמש מקור מידע נוסף, מעין 'אינדקס ויזואלי' לאופן שבו יחסי הגוף והזהות מתארגנים מחדש לאורך תהליך ההתמודדות, ובכך לפתוח ערוץ נוסף לשיח, לעיבוד וליצירת משמעות. 

כך, הגוף הַלָּבוּשׁ מתגלה כזירה שבה לא רק נרשמת הטראומה, אלא גם מתהווים אופנים חדשים של נוכחות, פעולה וזהות. בתוך זירה זו, מתרחבת האפשרות 'לדגמן טראומה' – לא רק כהצגה של הפגיעה או כהנכחה של השבר, אלא גם כמופע של התהוות סובייקטיבית, שבו הגוף, הלבוש והזהות מתארגנים מחדש בעקבות הטראומה.