בחינתם של תהליכי הבניית משמעות בקרב נשים שחוו פגיעה מינית בילדות

בשלושים השנים האחרונות, תחום הפגיעה המינית בילדות נחקר רבות, בעיקר ביחס להשלכות הפגיעה ולאחרונה אף בהתייחס למרכיבי חוסן ולצמיחה פוסט טראומטית (Fergusson et al., 2013; Hailes et al., 2019). אמנם הספרות המחקרית מתייחסת למשבר הקיומי והרוחני ולשבר המשמעות בחיים בעקבות פגיעה מינית בילדות, אולם בחינה של האופן שבו מתקיים תהליך של הבניית משמעות לאחר פגיעה מינית ממושכת, כמו גם המשמעויות העיקריות המובנות לאחר טראומה מינית ממושכת, כמעט ולא נחקר, למעט מספר מחקרים מצומצם (Draucker, 1989; Harvey et al., 1991; Koss & Figueredo, 2004). וכך, בעוד טראומות חד פעמיות או חוויות של אובדן ואבל נחקרו רבות בהקשר של תיאוריית הבניית המשמעות (ברק, 2012; גרשפלד-ליטוין, 2013), הרי שלא נערכו כמעט מחקרים הבוחנים את תהליכי הבניית המשמעות בעקבות פגיעה מינית ממושכת בילדות. לכן, מטרת מחקר זה הייתה להרחיב את ההבנה כיצד מתרחשים תהליכי הבניית משמעות בקרב נשים שחוו פגיעה מינית בילדות, ובאופן ספציפי, ללמוד ולמפות את התהליכים האישיים, המשפחתיים והחברתיים המובילים להבניית משמעות.

הבניית משמעות היא מושג מרכזי במחקר זה. מהספרות עולה כי אירועים טראומטיים יכולים "לנפץ" את עולם ההנחות של החווה אותם ולגרום לו לחוש שהעולם פועל נגדו, שחייו חסרי משמעות, ושהאני חסר ערך. ניפוץ כזה מחייב את האדם להבנות מחדש את תבניות המשמעות שלו, מכיוון שמערך התבניות הקודם אינו רלוונטי למציאות שלאחר האירוע הטראומטי (Janoff-Bulman & Berg, 1998; Neimeyer, 2002). משמעות היא תופעה קוגניטיבית, תהליכי פרשנות המופיעים בתגובה למצב או לאירוע ספציפיים, והיא גורם מרכזי בתהליכי הסתגלות חברתיים לקיום היום-יומי (Park, 2010, 2022). משמעות נתפסת כאסטרטגיית התמודדות קוגניטיבית המתבטאת בניסיון להבין מדוע אירוע התרחש, מהי משמעותו, מהי השפעתו על החיים וכיצד הוא שינה את משמעותם (Neimeyer, 2000) .

לכן שאלת המחקר היא: מהו תהליך הבניית המשמעות שאותו עוברות נפגעות פגיעה מינית ממושכת בילדות? כלומר, מהן המשמעויות השונות שאותן מַבנות משתתפות המחקר לפגיעה שעברו לאורך שלבי חייהן ועד לרגע עריכת המחקר? כיצד מתעצבות משמעויות אלה, וכיצד הן משתנות?

השיטה: המחקר התבצע לפי הגישה האיכותנית פנומנולוגית על פי גישתו הפרשנית-הבנייתית של דנזין (Denzin, 2001), Interpretive Interactionism (אינטראקציה פרשנית), שמטרתה להבין את האדם כשלם בתוך הקשר חברתי, תרבותי, היסטורי, כלכלי ופוליטי רחב תוך חשיפת ההבניות החברתיות שסביבו. בבסיס גישה זו עומדת ההנחה, ברוח התפיסה ההבנייתית, שהמציאות איננה אלא פרשנות שבמסגרתה אנשים לוקחים חלק פעיל בהבניית המציאות של חייהם ומתנהגים על סמך פרשנותם את העולם ואת מערכות היחסים החברתיות הסובבות אותם (Mohr, 1997).

במחקר השתתפו 15 נשים בוגרות (גיל 18 ומעלה) אשר חוו בילדותן פגיעה מינית ממושכת ואשר הביעו את רצונן להשתתף במחקר. כל משתתפות המחקר הינן יהודיות, אשר התראיינו למחקר בין גיל 31 לגיל 64 ורובן נפגעו בילדותן בתוך המשפחה. הדגימה שהתבצעה במחקר זה היא דגימת קריטריון (criterion sampling). ההתקשרות עם הנשים נעשתה באמצעות פנייה למרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית או למרכזי טיפול בפגיעות מיניות אשר הציעו להן להשתתף במחקר. איסוף הנתונים נעשה באמצעות ריאיון מובנה למחצה, שארך בין שעתיים לשלוש שעות. כל הראיונות הוקלטו ותומללו ע"י החוקרת.

ניתוח הנתונים: המסגרת הכוללת של המחקר וניתוחו הייתה לפי גישתו של דנזין, אך בכדי להגיע לטקסט שיאפשר הבנה טובה יותר של מהות החוויה הנחקרת, היה צורך בשילוב שיטת מחקר נוספת המבוססת על ניתוח סיפור החיים של המרואיינות לפי ציר הזמן האוטוביוגרפי תוך קישורו לציר המשמעות. בהתבסס על כך, ניסיתי לאתר מנגנונים של הבניית משמעות אשר היו פעילים עבור כל מרואיינת. השימוש המשולב בניתוח הנרטיב והבניית המשמעות על פני ציר הזמן אפשר חשיפה של החוויה הסובייקטיבית בתהליכי הבניית משמעות (Leung, 2010). העבודה כללה שלושה חלקי ניתוח: ניתוח אורך מלא ומקיף של שישה ראיונות, ניתוח אורך תמציתי של תשעה ראיונות, ולבסוף ניתוח אינטגרטיבי של כל הממצאים.

ממצאים ודיון: ממצאי המחקר מצביעים על מנגנוני הבניית המשמעות של המשתתפות כמערכת מסועפת של מרחבים הנמצאים בקשרי גומלין זה עם זה. המושג מרחב, בהקשר זה, נבחר מתוך היותו מרחב ממשי (למשל, מרחב גאוגרפי) אך גם מתוך ההשתמעות הנובעת מהיות המרחב אזור מובחן של משמעות, שבו מתקיימות פונקציות נפשיות שונות אך קשורות זו לזו. מכאן שמושג זה יכול להוות מסגרת כוללת להתייחסות לתהליכי הבניית המשמעות של משתתפות המחקר, הפועלים במספר מרחבים מרכזיים: המרחב הגאוגרפי, מרחב הגוף, מרחב השליטה, המרחב האתי, מרחב היחסים ומרחב הזהות.

המרחב הגאוגרפי: משתתפות המחקר ניהלו מערכת יחסים מורכבת עם אזורים שונים בגיאוגרפיה הפיזית של העולם, בהם ניתן להגדיר שלושה אזורים עיקריים: מרחב הפגיעה, שהוא המקום שבו התקיימה הפגיעה הממשית ואשר מהווה זיכרון קונקרטי ופיזי להתרחשותה של הפגיעה; מרחב קרוב לפגיעה, שהוא מרחב בגבולות הארץ שאליו ניתן לברוח ושבו יש תחושה בטוחה יחסית עקב המרחק ממרחב הפגיעה, אך עדיין יש בו קשר ישיר ומהיר לאזור המוגדר כמקום שבו התקיימה הטראומה; והמרחב הלימינאלי-מעברי, שהוא מרחב רחוק, מחוץ לארץ, שם, בתוך תחושה של זרות, ניתן לקיים תהליכי הבניית משמעות שבהם ניתן לשקול מרכיבים השונים רדיקלית מהזהות הישנה. ממצאי המחקר מלמדים על חשיבותו של המרחב הפיזי בתהליך ההחלמה, וכי שינוי יזום במיקום המרחבי, דהיינו מעבר דירה או מדינה, הינו דרך אפקטיבית להשפיע על משמעות הפגיעה.

מרחב הגוף: הגוף, כמרחב תלת מימדי, משמש את הנפגעות כמעין מפה שעליה משורטטת הטראומה. הגוף הוא זירת הפגיעה, ודרכו הטראומה נרשמת בגוף, על כן הוא מהווה מרחב שבו תהליכי הבניית משמעות מתרחשים במספר אופנים כמו שינויים בגוף, מחאה של הגוף ושימוש בגוף להתנגדות, והגנה של הגוף. ממצאי המחקר מעידים על כך שבאמצעות המנגנון של עדות מאשרת המתרחשת באמצעות הגוף מונעים תהליכים של הבניית משמעות אשר מאפשרים הבנה ויכולת לספר לעצמי את שאירע לי, להרהר במציאת הסיבה וההיגיון, ולאחר מכן גם במציאת השינויים החיוביים תוך דיאלוג ואינטראקציה עם אנשים אחרים. מנגנון העדות הוא מנגנון מרכזי בהחלמה ובעל תפקיד מכריע בתהליכי הבניית משמעות.

המרחב האתי: מרחב זה כולל בתוכו אפשרויות שונות ומוסדות נורמטיביים שונים היכולים לסייע בחיפוש אחר צדק. בהתאם לכך, מרחב זה כולל בתוכו מוסדות קונקרטיים האמונים על צדק – למשל בתי משפט, משטרה, אך גם אספת קיבוץ. המרחב כולל בתוכו גם אנשים ספציפיים, מעין סוכני צדק, היכולים להביע עמדה חד משמעית לגבי נכון ולא נכון, כמו גם את המשפחה המורחבת והפוגע עצמו, היכולים לבחור אם לבקש סליחה או לא. מרחב זה כולל גם מגוון של אפשרויות לפעולה של צדק כלפי אחרים, המוצאת את ביטוייה בסִנגור עבור אחרים ובתחושת שליחות. ממצאי המחקר מעידים על מרכזיותו של המרחב האתי כמרחב מתקן לניפוץ הנחות היסוד על העולם ועל האמונה בצדק המופרות בעקבות הטראומה (Janoff-Bulman, 1989 ,1992). שלוש האפשרויות שנמצאו במחקר להכרה בעוול ולעשיית צדק מתקיימות באמצעות מנגנון דיאלוגי בין הנפגעת לחברה, שבו הנפגעת מקבלת הכרה בעוול אשר מובילה לעשיית צדק.

מרחב היחסים: זהו המרחב שבתוכו נרקמת רשת של יחסי גומלין בין הנפגעות לבין אחרים משמעותיים. רשת זו הופכת להיות זירה שבה מתנהלים תהליכים של פרימת יחסים, תיקון יחסים ורקימת יחסים, כאשר התוצאה הסופית מייצגת תהליך דיאלוגי היוצר עירוב ויחסים בין האחר לבין הנפגעת. מספר סוגי יחסים נמצאו כמאפיינים תהליכי הבניית משמעות, והם: קשר זוגי, אימהות, טיפול, דיאלוג מדומיין עם דמויות משמעותיות והסדרים אלטרנטיביים. ממצאי המחקר מעידים כי המנגנון של הסדרים אלטרנטיביים אינו נובע בהכרח רק מהקושי ביצירת קשרים בין אישיים וזוגיים כהשלכה של פגיעה מינית ממושכת בילדות בתוך המשפחה, אלא יש בו ממד אידיאולוגי של קריאת תיגר על קידוש המשפחה המסורתית, ואשר נותן אפשרויות לבניית זהויות נוספות למושג המשפחה. לכן, יש צורך בלגיטימציה חברתית וטיפולית הרואה ביצירת מבנים חלופיים לא פתולוגיה אלא יצירה המרחיבה את מנעד האפשרויות ומאפשרת לפרטים לבנות מערכות יחסים אישיות ומשפחתיות מתוך דיוק, בחירה והגנה עבור כל פרט במערכת.

מרחב השליטה: מרחב הכוח והשליטה הוא מרחב שבו נבחנים מושגים שונים הקשורים לכוח. ניתן לחלק בו את הכוח למספר סוגים: כוח על הגוף – זהו כוח שהנפגעות חוו על גופן, אך גם הכוח שהן הפעילו על גופן כדי לשרוד את הפגיעה והכוח שהן הפעילו בהקשרים שונים מול התוקף והסביבה בכדי תחילה להפסיק את הפגיעה ולאחר מכן לקבל הכרה במה שהתרחש. הכוח השני הוא הכוח על התודעה למול האפקט הטראומטי של הפגיעה המשפיע על מצבי הדיכוי ויכולת השחרור וההתנגדות אליהם. ממצאי המחקר מעידים כי ההיפוך ביחסי הכוח מניע תהליך פנימי ויוצר מצב של גיוס סוכנות פנימית המניעה לפעולה אקטיבית ולהשתחררות מהדיכוי.

מרחב הזהות: מרחב משתנה-מתהווה המייצג מעין תמונה ממבט-על של מערכת היחסים בהווה של כל מרחבי המשמעות. מרחב זה מוזן מהמרחבים השונים ומקיים איתם מערכת יחסים המשפיעה ומושפעת מהם בהדדיות. מכאן, ניתן לטעון כי מרחב הזהות משקף או לעיתים מייצג שינויים ומשמעויות במרחבים אחרים אשר משתקפים ביתר שאת במרחב זה. משום היותם של המרחבים דינמיים, גם מרחב הזהות משתנה תדירות ולא ניתן לשרטט אותו בתמונה יחידה. בתוך מרחב הזהות, יש כמה מנגנונים הפועלים ישירות על שאלות של זהות, בהם שינוי שם, זהות מתוקנת ובריאה מחדש. ממצאי המחקר מעידים כי הקשר בין הזהות האישית, אשר כוללת בתוכה שינוי שם, ובין הזהות החברתית, הכוללת בתוכה בחירה מקצועית ותיקון חברתי, אשר מוגדרת במחקר זה כזהות מתוקנת – בריאה מחדש, מאפשר לתהליכי הבניית משמעות זהותיים להתרחש, ואלה תורמים להגדלת תחושת הייעוד ומימוש המטרות ולמציאת תפקיד משמעותי בחיים בשדה המקצועי ובשדה התיקון החברתי. 

אולם המרחבים אינם פועלים כמרחבים נפרדים; כל מרחב מקיים דיאלקטיקה עם מרחבים נוספים. למשל, המרחב הגאוגרפי מקיים יחסי גומלין עם מרחב הגוף, כאשר תחלואי הגוף מניעים שינוי גאוגרפי להפסקת הפגיעה או מרחבים מיסטיים מחוץ לגבולות הארץ שמאפשרים יצירה של זהות עדכנית. התמונה הכוללת מצביעה על המרחבים המרכזיים שבהם מתקיימים תהליכי הבניית משמעות, ועל הזיקה והקשר בין המרחבים השונים. משמעות החלוקה של המרחבים השונים מעידה על הקשר בין התרחשות במרחב אחד והשפעתה על ההתרחשות במרחב אחר והטענתו במשמעויות נוספות.

השלכות לפרקטיקה: ממצאי המחקר והמשוב מהמשתתפות העידו עד כמה הן עסוקות בסוגיית המשמעות ובחיפוש אחרי מציאת היגיון ותועלת. הבנה זו באשר למרכזיותם של תהליכי הבניית משמעות בהתמודדות עם טראומה יכולה להועיל בראש ובראשונה לנפגעות עצמן אשר מחפשת הסבר והיגיון לתחושות ולתהליכים שהן עוברות. התועלת השנייה היא לקהילה הטיפולית ולתהליכי פסיכותרפיה בעקבות פגיעה מינית לגבי חשיבותם של תהליכי הבניית משמעות כחלק מהתמודדות עם הטראומה. כמו כן, מחקר זה נותן אפשרות להמשגה נוספת ולהבנת מנגנונים כמו כוח ושליטה והקשר שלהם למרחבים פיזיים ולמרחבים נפשיים. המשגה זו מוצאת את ביטויה בהרחבת המנעד של יחסים בינאישיים ומשפחתיים המובאת כמנגנון של הסדרים אלטרנטיביים.