הבנייה תקשורתית של רצח נשים או ניסיון לרצח, ע"י בני זוגן, בתקופת מגיפת הקורונה

כלי התקשורת משמשים זירה להתנהלות השיח הציבורי והפוליטי ומהווים גורם משמעותי בהבניית המציאות החברתית ובעיצוב דעת הקהל בנושאים שונים (Mccombs& Shaw, 1972). אחד הנושאים המסוקרים תדיר על ידי התקשורת הינו האלימות במשפחה ובפרט האלימות האינטימית בין בני זוג אשר מוגדרת כבעיה חברתית בארץ ובעולם (אלון-ברקת והופנונג, 2014). הסיקור של נושא זה קיבל משנה תוקף מאז פרצה מגיפת הקורונה, אשר גזרה ריחוק חברתי על אזרחי העולם. התקשורת המקומית והעולמית דיווחה על עלייה דרמטית בתלונות על אלימות במשפחה, במרבית המקרים היו אלו מקרי אלימות שהופעלה על ידי גברים נגד בנות זוגם וילדיהם (פרסר, 2020).

מגיפת הקורונה בישראל הייתה בשיאה במהלך שנת 2020. הדיווחים שהתפרסמו בתקשורת, במהלך שנת 2021-2020 התמקדו בעיקר ב- 14 נשים שנרצחו על ידי בני זוגן ובשתי נשים נוספות ששרדו ניסיון רצח. מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבחון את האופן בו מבנה התקשורת הישראלית את נושא האלימות נגד נשים ע"י בני זוגן, בדגש על רצח וניסיון לרצח בזמן הגלים הראשונים (3-1) של מגיפת הקורונה (שנים 2021-2020). תקופה זו נבחרה כמסגרת לתיחום המחקר, מתוך הרציונל שתקופות המאופיינות במשבר בריאותי הן זרז פוטנציאלי להגדלה של בעיות חברתיות וההבנה כיצד התקשורת תיווכה את הנושא לציבור באמצעות מילים ותמונות עשויה ללמד על  תפקידה בקידום פעולות של מניעה וטיפול בזירה הציבורית.

הלכה למעשה נותחו 570 כתבות כמו כן, בוצע חקר מקרה השוואתי שהתמקד בסיפורן של שתי נשים אשר שרדו את ניסיון הרצח. בהקשר זה בוצע ניתוח הן של תוכן הכתבות והן של התמונות אשר ליווי את הכתבות.

מן הממצאים עולה כי מספר הכתבות אודות נשים יהודיות היה גדול באופן משמעותי ממספר הדיווחים אודת נשים שאינן יהודיות. זאת ועוד מספר הכתבות ביחס לניסיון רצח היה גדול משמעותית ממספר הכתבות שתיארו נשים שנרצחו. המטאפורות שליוו את הכתבות הציגו יחס דיכוטומי בין הקורבן לתוקפן, והשתמשו במילים הלקוחות מעולם הגוף הפיזי כדי לתאר את ההתמודדות עם מעשי הרצח. הרציחות  וניסיונות הרצח הולידו שורה של יוזמות לשינוי המצב, רובן  באו מצדם של ארגונים חברתיים ואנשים פרטיים. בעבודה זו התמקדנו גם בסיקור של ניסיון הרצח של לירון דרור ושל שירה איסקוב כמקרי בוחן. ניתוח הסיקור מעלה את חשיבות העובדה שאיסקוב, בהשוואה לדרור, בחרה מהרגע הראשון לחשוף את זהותה בפני הציבור באופן שאיפשר לתקשורת לעקוב אחרי סיפור השיקום שלה. זאת ועוד בזכות נכונותה להפוך את סיפור ההישרדות שלה למנוף השפעה ציבורי היא הצליחה להביא לקידום יוזמות חברתיות וחקיקתיות בתחום של אלימות נגד נשים. 

המחקר תורם להבנת האופן בו התקשורת בישראל מבנה בעיות חברתיות כמו אלימות במשפחה ומבססת את התודעה הציבורית בהקשר אליהן בזמן משבר בריאותי באמצעים גלויים וסמויים. זאת ועוד, המחקר מדגיש את חשיבות שיתוף הפעולה של הקורבן, במקרים של ניסיון לרצח ו/או המשפחה במקרים של רצח, עם הסיקור התקשורתי  כדי לשמור על  רציפות הדיווח בקשר לנושא זה.