דפוסי הסתגלות לאורך זמן של מתבגרים לאחר אירוע רפואי טראומתי: תרומתם של מאפייני האירוע, משתנים הוריים ומשפחתיים

אירועים רפואיים טראומתיים בקרב מתבגרים, כגון פציעות והתפרצות ראשונית של מחלה כרונית, המלווים בפגיעה משמעותית בתפקוד הפיזי, מצריכים תקופת אשפוז במחלקת שיקום ילדים. אירועים אלה מלווים בקושי ייחודי והשלכות ארוכות טווח עבור המתבגר ועבור משפחתו. המחקר הנוכחי נשען על שילוב בין שני מודלים להבנת המצוקה הרגשית של ילדים ומשפחות לאחר אירועים רפואיים טראומתיים: המודל הראשון הוא המודל האינטגרטיבי לבחינת טראומה רפואית בקרב ילדים (Kazak, 2006; Price et al., 2015) המציע כי תגובות פוסט טראומטיות הן נורמטיביות לאחר אירוע רפואי אצל ילדים עם אבחנות רפואיות שונות ובשלבי התפתחות שונים. המודל מדגיש את מצוקת ההורים וחשיבותם הרבה בהסתגלות הילד על ציר הזמן לאחר אירוע, ומשמש כמודל ניבוי של דפוסי הסתגלות לצורכי הערכה והתערבות עם משפחות בעת שהותם בבית החולים. המודל השני, המודל הביו-פסיכו-סוציאלי ממפה באופן מפורט משתנים ביולוגיים, פסיכולוגיים, וסביבתיים קודמים לאירוע של המשפחה והילד, כמו גם משתנים הקשורים לתקופה הסמוכה לאירוע במהלכה המשפחות שוהות באשפוז בבית החולים, אשר תורמים האחד לשני בהתפתחות של תסמינים פוסט טראומתיים אצל הילד (Marsac et al., 2014). לאורם, בעבודה זו בחרנו להתמקד במספר גורמי סיכון להתפתחות של תסמינים פוסט טראומתיים אצל הילד; מאפיינים קודמים של הילד והמשפחה (תפקוד רגשי והתנהגותי קודם של הילד, בעיות משפחתיות קודמות), מאפייני האירוע (סוג הפגיעה, זמן מהפגיעה לאשפוז בשיקום), משתנים משפחתיים והוריים הקשורים לתקופה שלאחר האירוע הרפואי הטראומתי (תסמינים פוסט טראומתיים של ההורים, תפיסות המשפחה על האירוע הרפואי), ומשתנים הקשורים לצוות הרפואי המטפל ולהליך ההטמעה של פרוטוקול מבוסס ראיות בשיקום ילדים (תמיכת הצוות הרפואי, אתגרים בהליך הטמעת ההערכה). 

המחקר הנוכחי: המחקר אודות אירועים רפואיים טראומטיים בקרב ילדים צבר תאוצה לאורך השנים, כאשר ההבנה אודות חשיבותם המכרעת של ההיבטים הפסיכוסוציאליים של המשפחה על הסתגלות הילד, הפכה להיות מוקד משמעותי של התעניינות בתחום (Christofferson et al., 2019). בעוד שמודלים אלו נבחנו באופן מקיף בקרב אוכלוסיות רפואיות מגוונות בשנים האחרונות, ככל הידוע לנו לא נבחן מודל המתייחס לסיכון הפסיכוסוציאלי של משפחות לילדים בתהליך השיקומי הכולל מאפיינים ייחודיים, הן ביחס להשלכות המורכבות והכרוניות של הפגיעה הבריאותית והתפקודית והן ביחס לתפקיד הצוות בתמיכה במשפחה. עבודה זו מורכבת משלושה מחקרים, כאשר התמה המשותפת לשלושתם עוסקת בהסתגלותם של ילדים לאחר אירועים רפואיים טראומתיים בעקבות נסיבות כגון תאונות חמורות והתפרצות ראשונית של מחלה כרונית קשה, ומבקשת להדגיש גורמי הסיכון הייחודיים למשפחות בשיקום ילדים.

שיטות: המאמר הראשון בחן את הקשר בין גורמי סיכון פסיכוסוציאליים משפחתיים קודמים לבין תסמינים פוסט טראומתיים של הילד, ואת תפקידם המתווך של התסמינים הפוסט טראומתיים של האם ושל תמיכת הצוות הרפואי במשפחה. המחקר כלל 196 ילדים בגילאי 7-18 אשר אושפזו במחלקת שיקום ילדים לאחר אירוע רפואי טראומתי. המאמר השני ביקש לבחון דפוסים של גורמי סיכון פסיכוסוציאלי בקרב כ-373 משפחות בשיקום ילדים בשלב הסמוך לאירוע ומתבסס על כלי הערכה פסיכוסוציאלי בינלאומי המתווה את תוכנית השיקום האינטרדיסציפלינרית במחלקתנו The Psychosocial Assessment Tool 2.0 (PAT2.0). מטרות המאמר היו לתאר את התפלגות רמות הסיכון בקרב אוכלוסיה זו, לבחון את דפוסי הסיכון המתאימים לאוכלוסייה ואת הגורמים המנבאים אותם, באמצעות ניתוח מסוג Latent Class Analysis. המאמר השלישי כולל תיאור תהליך הפיתוח, הטמעה וממצאים של הערכה פסיכוסוציאלית מבוססת ראיות במחלקת שיקום ילדים וכלל נתונים של כ- 436 משפחות. בנוסף המאמר כולל מודל ניבוי לאורך זמן של ההסתגלות הפוסט טראומטית ותפיסות המשפחה של אימהות וילדים לאחר אירוע רפואי טראומטי בו השתתפו כ-120 דיאדות אם-ילד, בגילאי 7-18 שנים בשתי נקודות זמן; בקבלה למחלקה ובשחרור מהמחלקה.

ממצאים: ממצאי המחקר הראשון הצביעו על קשר בין משאבים משפחתיים קודמים לבין דיווח עצמי על תסמינים פוסט טראומתיים של הילד, ובין כלל גורמי הסיכון הפסיכוסוציאליים לבין תסמינים פוסט טראומתיים של האם. בעוד שלא נמצא קשר ישיר בין מצוקת האם למצוקת הילד, קשר זה תווך באמצעות תפיסות האם על תסמינים פוסט טראומתיים של הילד. בנוסף תמיכת הצוות הרפואי נמצאה כגורם מתווך בקשר בין תמיכה חברתית קודמת של המשפחה לבין תסמינים פוסט טראומתיים של האם.

בממצאי המחקר השני שיטת הסיווג הראשונה של רמות הסיכון הפסיכוסוציאלי מצאה כי כ-47% מהמשפחות מתפקדות ברמה טובה, 39% ברמת סיכון בינונית וכ-14% מהמשפחות נמצאות בסיכון פסיכוסוציאלי מוגבר. באמצעות ניתוח מסוג Latent Class Analysis סווגו המשפחות לשלוש קבוצות של דפוסי סיכון פסיכוסוציאלי ״רמת סיכון נמוכה״, ״רמת סיכון בינונית – מצוקת הורה״, ״רמת סיכון גבוהה- מצוקת ילדים״. השתייכות למגזר הערבי וזמן רב מהפגיעה ניבאו השתייכות לקבוצת הסיכון הגבוה, ילדים בקבוצת הגיל 7-13 ופגיעות ראש ניבאו השתייכות לקבוצת הסיכון ברמה הבינונית- מצוקת הורה.

ממצאי המחקר השלישי הצביעו כי צוות המחלקה והמשפחות שיתפו פעולה עם תהליך ההטמעה של פרוטוקול ההערכה הפסיכוסוציאלי. תסמינים פוסט-טראומתיים של הילד והאם בנקודת הזמן הראשונה נמצאו קשורים באופן חיובי האחד לשני, ומצוקתה של האם נבאה את תסמיני הילד לאורך זמן. תפיסות המשפחה את השלכות המצב הרפואי של הילד על העתיד תיווכו את הקשר בין תסמיני האם לבין תסמיני הילד. 

מסקנות והשלכות: המחקר הנוכחי מאפשר התבוננות רחבה ומורכבת על הסתגלותם של ילדים ומשפחות לאחר אירועים רפואיים טראומתיים ומצביע על מאפיינים משמעותיים משותפים עם המודלים עליהם הוא מתבסס, כמו גם מאפיינים פסיכוסוציאליים ספציפיים וייחודיים המאפיינים את התהליך השיקומי. בעוד שהטיפול הניתן בבתי חולים לילדים מתמקד בשנים האחרונות בטיפול המבוסס על ראייה משפחתית רחבה המזהה את חשיבות המשפחה בשיפור בריאותו הגופנית והנפשית של הילד, מחקר זה מדגיש את הצורך בחיבור הדוק יותר בין הספרות העוסקת בטיפול רפואי ממוקד משפחה וטיפול רפואי מודע טראומה בילדים. חיבור זה עשוי לקדם את הטיפול הניתן למשפחות במהלך האשפוז הממושך באופן שיסייע בהסתגלות לאחר האירוע.