"גוונים של שחור": תפיסותיהם וחוויותיהם של גברים את נשותיהם העובדות במשפחות יוצאות אתיופיה

המחקרים על אוכלוסיית יוצאי אתיופיה, על פי רוב, מתמקדים בתופעות השליליות העולות במפגש של זו עם המערביות, ובתופעות הקיצוניות הנגזרות מן הפערים התרבותיים הללו. כך, באופן טבעי, החברה האתיופית מוצגת (בתקשורת, בספרות המחקרית ובנתוני הלמ"ס ) בעיקר על חולשותיה ועל מקרי הקיצון שבה. לצד המחקרים בנושא, ניצבת גם דעת הקהל הניזונה בעיקרה מן התקשורת הישראלית, העוסקת בעולי אתיופיה בעיקר בהקשרים של פשע, אלימות, פערים לימודיים והשכלתיים, פערי תעסוקה, אפליה וגזענות, קשיי הסתגלות ועוד. אלו תמיד ניצבים בהשוואה דיכוטומית לחברה הישראלית המערבית, המוצגת כמודל ל"חברה נכונה", שמאפייניה נתפסים כדבר מה שיש לשאוף אליו. יחד עם זאת, ביטויים של קשיי הסתגלות של חברה מהגרת, הינם גם תוצאה של מאפייני החברה הקולטת ויחסה בקליטת המהגרים אליה.

 אומנם, יוצאי אתיופיה מתמודדים עם קשיים ועם פערים משמעותיים, אולם הקהילה מוצגת לרוב על חולשותיה, ובכך מוחמצת הדגשת הכוחות המתפקדים והבריאים הקיימים בקרבה. מדובר בקהילה שרבים מחבריה שרדו מסע מפרך, תלאות ואסונות בדרכם לישראל, וחיים בצל המסע הזה. לצד זה, הם מנסים לשלב את תרבות המוצא עם התרבות הישראלית, תוך כדי שמירה על זהותם, בכלל זה, על ערכים מודגשים, כמו כבוד, ענווה, הכנסת אורחים ועזרה לזולת, של מי שחיו בקהילות עם עזרה הדדית כערך עליון.

יציאתן של נשים לעבודה ולפיתוח קריירה, הוא אחד האספקטים החשובים בבחינת המעבר הבין תרבותי של העולים מאתיופיה. למעשה, זהו מאפיין של התרבות המודרנית, השואפת לשוויון גדול יותר מזו הנהוגה בחברות המסורתיות. הוא מבסס עצמאות גדולה יותר של הנשים ודרישה לשותפות שוויונית יותר, ומבקש את הגברים למלא תפקידים ומשימות, שלא היו נחלתם בתרבות המסורתית ממנה באו. כיצד חווים זאת הגברים? כיצד הם תופסים את בנות זוגן העובדות? מה המאפיינים החדשים של השותפות הזוגית מעוררים בהם ובתחושת הגבריות שלהם? האם ניתן יהיה, עם בירור התשובות לשאלות אלה, לשפוך מעט אור על הנתונים הסטטיסטיים המדאיגים כל כך, הנצפים בקרב קהילת יוצאי אתיופיה? כך למשל, מהנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (2018) עולה כי שיעור הגירושין בקרב האוכלוסייה ממוצא אתיופי, גבוה בהשוואה לשיעור הגירושין באוכלוסייה היהודית. כ- 16 מכל אלף הנשואים התגרשו, לעומת כ- 9 לאלף הנשואים בקרב כלל היהודים. אחוז המשפחות שבראשן הורה עצמאי (חד הוריות ) בקרב המשפחות של יוצאי אתיופיה גבוה במיוחד: כ-29%, יותר מפי שניים מאחוז המשפחות שבראשן הורה עצמאי בכלל. הנתונים מראים גם, כי כ-20.6% מהנשים שנרצחו בישראל ע"י בני זוגן, בשנים 2004-2012, הינן יוצאות אתיופיה. זאת, בעודם רק 1.5% מתוך החברה הישראלית.

המחקר בוצע בשיטה האיכותנית בגישה הפנומנולוגית, ומבוסס על ראיונות עומק חצי מובנים, עם 12 גברים יוצאי אתיופיה, בטווח הגילאים 30-60, הנשואים לנשים עובדות ואף בעלות קריירה מצליחה.

ניתוח עדויות המרואיינים חשף והעלה שתי תמות עיקריות: 1. הראשונה, עוסקת באתגרים ובמחירים עמם מתמודדים גברים יוצאי אתיופיה, הנשואים לנשים עובדות ואף בעלות קריירה מצליחה.  2. השנייה, עוסקת בדרכי התמודדות של גברים יוצאי אתיופיה במערכת היחסים הזוגיים עם נשים עובדות ומצליחות.

הממצאים העלו על ידי מרבית המרואיינים ארבעה אתגרים ומחירים: "לא קלה דרכנו -  המסע לעיצוב ערכי המשפחה האתיופית המסורתית בחברה הישראלית, עדיין לא תם"; "יד ביד נצעד את כל הדרך" - בניית זוגיות, בצל חיפוש דרך; "יש בי מזה וגם מזה - יש בי שניהם" - תפיסות מסורתיות, אל מול תפיסות מודרניות; "גבריות" - בדרכי שלי.

המרואיינים תיארו גם שלוש דרכי התמודדות עם האתגרים ועם המחירים במערכות היחסים הזוגיים: "לא לשמור בבטן", "אני ואתה נשנה את העולם" -  עזרה הדדית בזוגיות, "זר לא ידפוק בדלת "- אין מערבים את המשפחה המורחבת במערכת הזוגית.

הממצאים פרשו בפניי את הנרטיבים של הגברים, במסגרתם התייחסו לחוויותיהם את נשותיהם, לגבריותם, לחיי המשפחה שלהם ולשינוי שהתחולל במשפחה ובתפקידם המשפחתי. אלו, סיפקו הצצה ייחודית לתהליך השינוי המתחולל בקהילת יוצאי אתיופיה, לאדפטציה שלהם אל התרבות המודרנית בישראל ולמאפיינים המסורתיים אותם עוד משמרים. מבין הדברים, ניתן ללמוד גם על האתגרים הייחודיים להם, "הפרות הקדושות" שאין לערער עליהן, ככבודם הרם של הגברים, ואולי יש בהן לרמז לנו על הקשיים שבתהליכי השינוי, אלו שמייצרים לא פעם משבר ואף, במקרים קיצוניים, תורמים לסטטיסטיקה הבעייתית.

נוסף על אלו, עבודתי הוסיפה טפח חשוב ומשמעותי שהיה חסר עד היום במחקר אודות החברה האתיופית בישראל. היא חשפה בפנינו מנעד רחב של אסטרטגיות התמודדות עם משבר ההגירה של יוצאי אתיופיה וסיפקה הצצה אל משפחות שמצאו את דרכן להשתלבות מיטבית ואדפטיבית בתרבות הישראלית. ההתבוננות הרחבה על החברה ממנה אני באה, איפשרה לי להבין את גודל ההישג החברתי של הקהילה, את עומק השינוי שנדרש ממשפחות יוצאות אתיופיה ואת הנכונות שלהן לצלוח את האתגרים שהוא מביא איתו. מצאתי כי ישנה חשיבות רבה לעיסוק בחלקיה "הבריאים" של חברה זו ובהתמקדות המחקרית בהצלחותיהן הרבות של משפחות אתיופיות בהיטמעות התרבותית בישראל. יש בידי אלו לספק עוד מימד אודות עולי אתיופיה, להוות כמודל ולשמש כסמן ייחודיי אליו יכולים עולים מאתיופיה לשאוף וללמדנו באשר לאפשרויות הניצבות בפני משפחות אתיופיות ובפני גורמי הטיפול המבקשים להועיל ולהקל על השתלבותן בחברה הישראלית המודרנית.

בתרומה התיאורטית, בראש ובראשונה, המחקר מלמד אותנו אודות כוחותיה המתפקדים, הנורמטיביים והסתגלניים של החברה יוצאת אתיופיה בישראל. הדפוס המעגלי של הנכחת הפתולוגיות והסטטיסטיקות הקשות, המובילות לסטריאוטיפיזציה, הממשיכה להעצים את העיסוק בבעיותיהם של עולי אתיופיה ובמקרי הקיצון שבקרבם, נדמה כאין סופי. שימת דגש מחקרית על התהליכים האדפטיביים ו"הבריאים" של משפחות אלה, יכול לפרוץ את המעגליות הקשה ולייצר מודל נוסף, מעצים ומחזק, של המשפחה יוצאת אתיופיה בישראל. מודל כזה, יכול להרחיב את הנרטיבים החיוביים וליצור זרם מרכזי, אליו ניתן יהיה לשאוף. כך, גם החלקים הדוחפים, המעודדים, המפרגנים והתומכים שיש בגברים יוצאי אתיופיה, כפי שהובאו במחקר זה, יקבלו ביטוי ומקום.

בתרומה המעשית, ממצאי המחקר, יכולים לספק לנו פרספקטיבה טיפולית, המבוססת על הכוחות שבמאפיינים הרב-תרבותיים של משפחות יוצאות אתיופיה בישראל ולהוות תשתית לפיתוח מודלים של התערבויות טיפוליות ייחודיות לקהילה. ההבנה אודות הדיאלקטיקה המעמדית שבין גברים לבין נשים יוצאי אתיופיה, יכולה לקדם ולהגדיר את המטרות ואת היעדים הטיפוליים בעבודה עמם. כך, למשל, הבנתנו בדבר ה"פשרה" שגברים יוצאי אתיופיה מסכימים לקיים, כל עוד נשמר כבודם, יכולה להגדיר את השיח הטיפולי עם משפחות אלה ואת מטרותיו של הטיפול.

נוסף על אלו, ואולי התרומה המשמעותית ביותר של המחקר, היא ההבנה בדבר ההתאמות המערכתיות שיש לעשות, על מנת להנגיש את המערך הטיפולי למאפיינים הייחודיים של משפחות יוצאות אתיופיה. גברים יוצאי אתיופיה, לא בהכרח ישללו טיפול, ואולי אף יעדיפו אותו, על פני פנייה לסיוע המשפחה והקהילה. אולם, הם ימעיטו בפנייה לקבלת שירותי טיפול וייעוץ מנשים. בכך, הם מציבים אתגר מגדרי למערכות הרווחה בישראל. אלו, בין היתר, אמונות על קליטתן של משפחות יוצאות אתיופיה ועל מתן כלים, שיקלו על השתלבותם בחברה הישראלית המודרנית. תמיכתם של גורמי הטיפול/שירותי הרווחה בתהליכים מורכבים אלה, יכולה לצייד את המשפחות יוצאות אתיופיה באסטרטגיות התמודדות יעילות, לעודד סובלימציה של הכלים הישנים, כמו השימוש באלימות ולהפחית באופן משמעותי את הנתונים הסטטיסטיים הקשים, של אלימות בקרב זוגות יוצאי אתיופיה. הצרכים העולים בשטח, מרמזים על הצורך החברתי המהותי בעיצוב מחדש של השירותים הניתנים למשפחות יוצאות אתיופיה, כך שיאפשרו למשפחות רבות יותר להגיע ולצרוך ייעוץ וטיפול.