שימוש במודל טראומה מורחב לניבוי אלימות זוגית בקרב גברים המטופלים במרכזים לטיפול ומניעת אלימות במשפחה

אלימות זוגית היא בעיה רבת-פנים מעבר לתרבות, דת, מצב סוציו-אקונומי ורמת השכלה. מהנתונים עולה כי בין 10% ל -50% מהנשים ברחבי העולם נחשפים לאלימות ביחסים אינטימיים (WHO, 2013). ההערכה היא כי בישראל 13% מהנשים חשופות לאלימות פיזית במהלך חייהם ו -56% סבלו מאלימות מילולית (Eisikovits, Winstok & Fishman, 2004). למרות שמחקרים רבים מצביעים על כך שהאלימות ביחסים אינטימיים היא לרוב הדדית - כלומר, על ידי גברים ונשים באותה תדירות (Sraus, 2011,2013;Stith, McCollum, Amanor-Boadu), אלימות  נגד נשים במערכת זוגית גורמת לתוצאות פיזיות ופסיכולוגיות חמורות יותר (Dutton & Holworh-Monro, 1997, Hamby, 2016; Johnson, 2008), ולכן היא ראויה לתשומת לב מיוחדת (Hamby, 2016). לפיכך, עבודה זו באה לתרום להבנת המנגנונים של שימוש אלימות זוגית בקרב גברים המטופלים במרכזים לטיפול ומניעת אלימות במשפחה.  

מנתונים מ-2016 עולה כי 26% מהלקוחות ב-88 מרכזי טיפול למניעת אלימות במשפחה בישראל, מתוך סך של כ-11,000 מטופלים, היו גברים (השרות לרווחת הפרט והמשפחה, 2016), ורובם המכריע פנו או שהופנו למרכזים אלה בשל השימוש באלימות כלפי בנות זוגן. בכל העולם, אוכלוסייה קלינית מסוג זה, מוצגת בספרות המחקרית כמי שמאופיינת כמי שמפגינה יותר אלימות נגד נשים מאשר להיפך (שטראוס, 2008; Ehrensaft, Vivian & Caspi, 2004). אחת הסיבות למצב זה בישראל, היא כי מרכזים למניעת אלימות במשפחה קמו כתוצאה מהצורך להגן על נשים בסיכון, וככאלה, לקוחות הגברים שמגיעים לטיפול הם אלה המופנים על ידי גורמי אכיפת החוק והרווחה. באופן כללי, גברים המטופלים בשרותי הרווחה כחלק מההתערבות למניעת אלימות במשפחה הם בעלי שיעור נשירה גבוה (Crane & Easton, 2017): בישראל כ-50% מהם נושרים במהלך החודש הראשון של הטיפול (השרות למען הפרט והמשפחה, 2016). בנוסף, לכך הספרות המחקרית מעלה כי יעילות ההתערבות לגברים למניעת אלימות במשפחה אינה גבוהה (Crane & Easton, 2017; Armenti, & Babcock, 2016). לכן, במהלך השנים האחרונות, קובעי המדיניות משקיעים מאמץ גדול יותר כיצד ניתן להפוך את השירותים ליעילים יותר עבור גברים, באמצעות הבנת החוויות הייחודיות של גברים המגיעים לטיפול ולא רק דרך מאפייני ההתנהגות האלימה שלהם (Maiuro, & Eberle, 2008). יחד עם זאת, המחקר בנושא זה הוא עדיין מועט. לפיכך, מטרת המחקר הנוכחי הייתה להגדיל את ההבנה הפסיכולוגית למרכיבים של התופעה  על ידי שימוש במודל טראומה מורחב לניבוי אלימות זוגית של גברים.

במהלך 30 השנים האחרונות, נעשה מאמץ גדול לזהות את המנגנון המונח ביסוד אלימות ביחסים אינטימיים. שתי פרדיגמות מרכזיות נדונו על מנת להגיע להבנה טובה יותר של תופעה זו. הראשונה היא הפריזמה הפמיניסטית, המצביעה על כך שהסוציליזציה של גברים לאי-שוויון בין המינים עשויה לקדם את השליטה כוחנית שלהם על נשים ועלולה לפיכך להגיע לשיאה באלימות של גברים נגד בנות זוגן (Dobash & Dobash, 1979, Lawson, 2012). פרדיגמה נוספת  של חוקרי המשפחה נוקטת גישה שונה. הפרדיגמה משתמשת בגישה סוציולוגית כדי להתמקד בהשפעה הדינמיקה ההדדית של שני בני הזוג (Straus, 2008, Winstok, 2011). המבט על אלימות זוגית מפרספקטיבה זו מתייחסת למשפחה (ולא הפרט או הזוג), בהקשר זה, אחד המודלים שהוצע הוא אלימות זוגית כחלק מתהליכי הסלמה, המדגישה כי אלימות מתקיימת כתוצר של הדינמיקה בין בני הזוג (Winstok, 2008, 2011).  

למרות ששתי הגישות אלה  עדיין מרכזיות בתחום להבנת אלימות זוגית, עדיין לא ידוע הרבה על העולם הפסיכולוגי של גברים שמבצעים אלימות זוגית: מידע שעשוי להיות מכריע בזיהוי וקידום התערבויות יעילות עבור אוכלוסייה זו. לפיכך עבודה זו עשתה שימוש בגישה הפסיכולוגית כדי להרחיב את ההבנה את התהליכים הנפשיים שעשויים לנבא אלימות זוגית של גברים דרך התיאוריה של הטראומה.

העברה בין-דורית של אלימות היא אחד מההסברים העיקריים להבנת הקשר בין חשיפה למצבים של התעללות והזנחה בילדות ושימוש באלימות זוגית בבגרות. הרעיון מאחורי ההסבר הזה הוא שגברים החשופים לאלימות בילדות נוטים יותר לבצע אלימות זוגית בבגרות. תיאוריית הלמידה החברתית, הציעה כי גברים משתמשים באלימות זוגית  על רקע חיקוי התנהגויות שהיו עדים להם ביחסים הבין זוגיים של הוריהם (O'live, 1988, Wareham, Boots & Chavez, 2009). תיאוריה של הטראומה, להבנת העברת האלימות הבין-דורית מוסיפה את ההיבט של המצוקה הפסיכולוגית הנובעת מחשיפה כזו בניבוי אלימות זוגית Dutton, 1995, 1998, Taft, 2016)). בניגוד לתיאוריות הלמידה החברתית המתמקדות במרכיבים הקוגניטיביים שנמצאים ביסוד חיקוי ההתנהגות האלימה, המחקר על בסיס התאוריה של הטראומה הוא מקיף יותר.  מודל זה מסביר כי תפיסת איום מתמשכת שנוצרת עקב החשיפה לאירוע טראומטי והתגובה של עוררות ודריכות המתלווה אליה כחלק מההפרעה הפוסט טראומטית מביאה לשינויים קוגניטיביים אשר יכולים להביא לתגובה  אימפולסיבית ואלימה (Dutton, 1995, 1998, 2006, Dutton & (Holtzworth-Munroe, 1997. לפיכך, עבודת הדוקטורט בחנה את האפשרות להרחיב מודל זה דרך הסברים נוספים המצביעים כיצד שינויים פסיכולוגים המתרחשים לאחר האירוע הטראומטי עשויים לתרום לאלימות זוגית.

למרות שדאתון והולצוורס-מונרו (1997) התייחסו למרכיבים נוספים שעלולים לתרום להתנהגות האלימה מעבר לפוסט טראומה, כמו פגיעה בהתקשרות, המודל המתבסס על התאוריה של טראומה חסר את הגורמים הייחודיים לחשיפה לטראומה מורכבת ואת ההשפעות הספציפיות שיש לחשיפה זו על גברים. חשיפה ממושכת ובינאישית לטראומה בילדות עלולה לגבות מחיר פסיכו-סוציאלי, המתבטא בפגיעות כגון הפרעות בארגון עצמי (Van der-Kolk, 2005). מצוקה פסיכולוגית הכוללת מרכיבים אילו הוגדרה כהפרעת דחק פוסט-טראומטית מורכבת ( Cloitre el al., 2013). עבודת הדוקטורט בדקה את האפשרות של התרומה של מרכיבי ההפרעה זו לאלימות זוגית של גברים.

בנוסף לכך, מחקר זה לקח בחשבון גם את אחד הגורמים המרכזיים  שנטען כי תורם לאלימות זוגית בקרב גברים- כח ושליטה באחר. הפרדימה הפמיניסטית הציעה כי התרומה של משתנה זה לאלימות זוגית הוא כתוצאה של סוציאליזציה של גברים לאי- שיוויון מגדרי   (Dobash & Dobash, 1979; Johnson, 2008). עם זאת, המחקר הנוכחי בדק את האפשרות  שהוצעה על ידי טפט ועמיתיו (2016), כי בעיות כוח ושליטה אלה נגרמות על ידי החוסר האונים שמתפתח על רקע חשיפה לטראומה ובכך עשויה לתרום להתנהגות האלימה בקשר זוגי (Rosenbaum & Leisring, 2003).

בנוסף לכך, מחקר זה ביקש להרחיב את נקודת המבט של התאוריה של הטראומה על התפתחות אלימות זוגית דרך ההבנות האחרונות של הפסיכולוגיה של גברים (ליסק, 2004). ספרות זו הציעה כי לנורמות ותפיסות חברתיות יש תרומה למצוקה שגברים חווים. לפיכך, בהתבסס על הפרספקטיבה של התאוריה של הטראומה, בחנתי את התרומה האפשרית  גם של סוציאליזציה של גברים לתפקידי מגדר, במיוחד הדרישה לאיפוק רגשי העלולה ליצור קונפליקט לגבי תפקידי מגדר. קונפליקט זה עשוי להשפיע על המצוקה הפסיכולוגית של גברים בעקבות חוויות טראומטיות בילדות ועשוי גם הוא לתרום לאלימות זוגית ( . (Lisak,1996  

לפיכך,המטרה המרכזית של המחקר הנוכחי הייתה בדיקת שלושה מודלים להרחבת המודל של הטראומה להסבר השונות בתדירות האלימות הזוגית בקרב גברים המטופלים במרכזים לטיפול ומניעת אלימות במשפחה. המודל הראשון נועד לנבא קשר בין חשיפה לאירועים טראומטיים בילדות לבין אלימות זוגית בבגרות זה תוך שימוש בתיאוריה של מודל הטראומה של העצמי (self-trauma model). המודל ביקש לבדוק את ההשערה כי אירועים טראומטיים בילדות, ובמיוחד אירועים של הזנחה ו/או התעללות, עלולים להביא להתפתחותה של מצוקה פוסט טראומטית, או אף להתפתחותה של מצוקה פוסט טראומטית מורכבת אשר בתורה תורמת לאלימות זוגית. המודל השני, בא לבדוק האם חוסר האונים בעקבות החשיפה לטראומה,  עלול להביא לערעור תחושת השליטה אשר עשויה להעלות את המוטיבציה להשגת שליטה באחר, תוך שימוש באלימות.  המודל השלישי ביקש לבדוק  את  השלכות החשיפה לטראומה והמצוקה הנלוות לה גם בהקשר החברתי וכך נבדקה התרומה של קונפליקט תפקידי מגדר, המציע כי גברים חווים מתח וקונפליקט, עקב הציפיה לעמוד בסטנדרטיים מסורתיים לגבריות. מתח היכול להתגבר על רקע של חשיפה לאירוע טראומטי ובכך לתרום גם להתנהגות אלימה.

במחקר השתתפו 234 גברים על פי דגימה אקראית שיטתית מתוך כ-1600 גברים יהודים ב-30 מרכזים שמטופלים מדי שנה ב-66 מרכזים לטיפול באלימות במשפחה בישראל. מחקר זה היה חלק ממחקר שנעשה על אוכלוסיית הגברים המטופלת במרכזים לטיפול באלימות בשיתוף פעולה עם משרד הרווחה. למשתתפי המחקר הועברו  שאלונים למדידת התנהגויות אלימות בזוגיות CTS2S) (Conflict Tactics Scale, שליטה ((Dominance scale, חשיפה לאירועים טראומטיים (Life (events checklist, פוסט טראומה ופוסט טראומה מורכבת (International trauma questionnaire) קונפליקט תפקידי מגדר GRCS-SF -Gender Role Conflict Scale Short) Form), דיכאון – (Brief symptoms inquiry BSF-) ומצב סוציואקונומי. 

ההצעה להרחבת המודל של הטראומה להסבר השונות בתדירות האלימות בבגרות נבדקה בשלושה מודלים נפרדים בניתוח משוואות מבניות (SEM). בכל מודל נבדק האם הקשר בין אירועים טראומטיים בילדות לאלימות זוגית בבגרות מתווך  על ידי המצוקה הפוסט טראומטית העלולה להוביל למרכיבים הנוספים של הפגיעה הפוסט טראומטית המורכבת, ו/או לדומיננטיות, ו/או לקונפליקט תפקידי מגדר וכתוצאה מכך להעלאת השימוש באלימות זוגית.  

ממצאי המחקר העלו שלושה קשרים עקיפים בבדיקת המודלים בין חשיפה לטראומה בילדות לתדירות של אלימות זוגית בבגרות. במודל הראשון, נמצא כי הקשר  בין חשיפה לאלימות בילדות לבין שימוש באלימות פסיכולוגית בבגרות, מתווך על ידי חשיפה לאירועים טראומטיים בבגרות, המובילים לאחר מכן למצוקה פוסט טראומטית ולאחר מכן למרכיבים הנוספים של פגיעה פוסט טראומטית מורכבת. במודל השני, נמצא כי הקשר  בין חשיפה להזנחה פיזית בילדות לשימוש נוכחי באלימות פסיכולוגית ופיזית, מתווך דרך מצוקה פוסט טראומטית המובילה לאחר מכן לדומיננטיות ולבסוף לאלימות זוגית. במודל השלישי, הקשר העקיף בין חשיפה להזנחה פיזית בילדות לבין שימוש באלימות פסיכולוגית ופיזית בבגרות, מתווך דרך מצוקה פוסט טראומטית, המובילה לאחר מכן לתחושת קונפליקט סביב דיכוי רגשות ולבסוף לאלימות זוגית.

המודל הרביעי, הכולל את כל שלושת המודלים הקודמים יחדיו, הראה כי הקשר בין חשיפה לאלימות פיזית בילדות לשימוש נוכחי באלימות פסיכולוגית, מתווך דרך מצוקה פוסט טראומטית המובילה לאחר מכן לשינויים בארגון של העצמי ולבסוף לאלימות זוגית פסיכולוגית. בנוסף לכך, הקשר  בין הזנחה פיזית בילדות לשימוש נוכחי באלימות פיזית בקשר אינטימי, מתווך דרך מצוקה פוסט טראומטית המובילה לאחר מכן לשליטה ולבסוף לאלימות זוגית פיזית.        ממצאי המחקר מצביעים  על האפשרות להרחבה של  המודל המתבסס על התאוריה של הטראומה להבנת הקשר בין חשיפה לאירועים טראומטיים בילדות לבין אלימות בקשר זוגי של גברים המטופלים במרכזים לטיפול ומניעת אלימות במשפחה. ממצאי המחקר מעלים תמונה רחבה של ההשלכות של טראומות בילדות על המצוקה  הפסיכולוגית המתפתחת לאורך מעגל החיים ועל התהליך האפשרי שמוביל לאלימות זוגית בבגרות. המצוקה הפוסט טראומטית בעקבות חשיפה לאירועים מסוג זה, עלולה להוביל  לפגיעה פסיכולוגית רחבה יותר המתבטאת במצוקה פוסט טראומטית מורכבת הכוללת פגיעה בארגון של העצמי. בנוסף לכך, מצוקה מסוג זה המאופיינת בחוסר האונים ואימה עקב החשיפה לאירוע הטראומטי עלולה להוביל  גם לתפיסות והתנהגויות של שליטה באחר כמו גם להגברה של הקונפליקט סביב  דיכוי רגשות כחלק מתפקיד הגברי המסורתי. כל אלו בתורם עלולים לנבא  את האלימות הזוגית.

מודל מורחב זה מעלה את האפשרות להשלכות נוספות למודל שהוצע על ידי חוקרים שבדקו את הקשר בין השלכות של הטראומה לאלימות זוגית דרך השינויים במנגנון הקוגניטיבי של עיבוד מידע בעקבות האירוע הטראומטי והמצוקה של פוסט טראומה. תפיסת איום מתמשכת שנוצרת עקב החשיפה לאירוע טראומטי והתגובה של עוררות ודריכות המתלווה אליה יכולה על פי ממצאי מחקר זה להביא גם לפגיעה במרכיבים של העצמי במיוחד לבעיות בויסות הרגשי אשר בתורם יכולים לנבא את האלימות הזוגית. כמו כן, תפיסת איום וחוסר האונים לאחר האירוע הטראומטי יכולה להביא לירידה במנגנון קוגניטיבי של עיבוד מידע ויכול לגרום להטיות שיביאו לניסיונות לשליטה על האחר כאמצעי לשליטה על עולמו הפנימי חסר האונים והשליטה של הנפגע. כמו כן, אותו מנגנון הכולל הפחתה בתהליכים הקוגניטיביים יכולה להיות מושפע מהקונפליקט הפנימי מוגבר שנוצר ביחס לציפיות החברתיות מגברים איך עליו להגיב לכך ברמה הרגשית, אשר בתורה מביאה לתגובה  אלימה. לכן, גבר החווה מצוקה בעקבות חשיפה לאירוע טראומטי כאיום פוטנציאלי, על הציפיות ממנו כגבר, עשוי להביא לקונפליקט גדול יותר ביחס לתפקידי מגדר אשר יביא להתנהגות האלימה בקשר הזוגי. לסיכום, לאור הקשר הגבוה שנמצא בין כל משתני המחקר, פגיעה בארגון של העצמי, שליטה וקונפליקט תפקידי מגדר נראה כי יכולה להיות תרומה הדדית בין המרכיבים אחד לשני כמנבאים את ההתנהגות האלימה. על כן, המנגנון כזה עשוי להיות שסימפטומים של ההפרעה הפוסט טראומטית יכולים להביא לפגיעה במרכיבים של העצמי  אשר יכולים להגביר את הלחץ והקונפליקט תפקידי מגדר לדיכוי רגשות אשר בעקבות כך יכולים להגביר גם הצורך לשליטה פנימי שמופנה כלפי בת הזוג.

למחקר זה מספר מגבלות. מחקר זה הוא מחקר רוחב, רטרוספקטיבי המבוסס על דיווח עצמי  ולכן היכולת לבחון את הקשר הסיבתי בין המשתנים שנבדקו במחקר מוגבל. יחד עם זאת, המחקר מבוסס על דגימה ארצית, אקראית של האוכלוסייה היהודית בישראל, אשר טופלו במרכזים למניעת אלימות במשפחה בשנה אחת, ובכך מחזק את הייצוגיות של ממצאי המחקר והכללת הממצאים על האוכלוסייה המטופלת במרכזים.

המחקר מתייחס רק לגברים שפנו או הופנו למסגרות טיפוליות במרכזים לטיפול באלימות במשפחה. לכן, לא ניתן להכליל את הממצאים על כל הגברים המשתמשים באלימות זוגית. כמו כן, בישראל יש קבוצות בעלת מאפיינים תרבותיים ודתיים נוספים של נבדקו במחקר זה; העובדה שלא נבדקו גברים מכל הקבוצות הללו במחקר זה עשויה להגביל את הכללה של מודל המחקר על אוכלוסיות נוספות מעבר לאוכלוסייה היהודית במיוחד על תפקיד השליטה בחיי הגברים.

סולם אירועי חיים  אינו כולל את שכיחותם של החשיפה לאירוע (כלומר, אירוע אחד או מספר אירועים) או משך כל אחד מאירועים אלו. לכן, בנוגע לחשיפה התעללות והזנחה בילדות נעשה שימוש בסולם ספציפי שבה למדוד את התדירות של חשיפה לאירועים מסוג זה בתקופה עד גיל 18. יחד עם זאת, מדידות ספציפיות יותר עשויות לאפשר תוצאות מדויקות יותר לגבי תפקידה של טראומה כרונית בהשוואה לאירוע חד פעמי, כמנבא לאלימות זוגית.

במחקר זה לא נבדקה התרומה האפשרית של האלימות של בנות הזוג על המצוקה הפסיכולוגית של הנבדקים,  אשר עשויה הייתה בתורה לתרום גם למודל הטראומה לניבוי האלימות של הגברים.  כמו כן, ידוע כי גברים מתקשים לדווח על האלימות שביצעו, דבר שיכול לצמצם את התקפות של התופעה שנחקרה בעבודה זו. כמו כן, הדיווח על שימוש באלימות הזוגית של הנבדקים במחקר זה התבסס, אך ורק על דיווחי הגברים, דבר שעשוי היה להפחית את תקפותם של הממצאים. עם זאת, התוצאות הנוגעות לתדירות אלימות זוגית היו גבוהות יותר מחקר קודם שנעשו בישראל על ידי אנוש, איזיקוביץ וחאג' יחיה בשנת 2006. מחקרים קודמים הצביעו שאלימות זוגית הדדית נמצאת בשיעורים גבוהים.  

ממצאי המחקר מספקים בסיס למחקרים נוספים לבחינת המנגנון המונח ביסוד מעגל האלימות- העברה בין בין-דורית של אלימות. ממצאי מצביעים על הצורך להמשיך ולבדוק באופן ספציפי אילו מנגנונים פסיכולוגים יחודיים מקשרים בין חשיפה לאירועים טראומטיים בילדות ואלימות זוגית בקרב גברים. נדרשים מחקרים נוספים כדי לבסס את ההשערה כי סימפטומים של עוררות יתר מביאים להפחתה ביכולת לעיבוד מידע קוגניטיבי שעשויה להביא גם להתעוררות השינויים בארגון של העצמי שהתפתחו בשלב מוקדם יותר בילדותם. כמו כן, לבסס את ההשערה כי מנגנון זה מביא לקונפליקט תפקידי מגדר לדיכוי רגשות ולעליה בשליטה על האחר.

כדי לבסס השערות אלו יש צורך במחקרים שיבדקו מודלים שנבדקו במחקר זה בקרב מדגמים נוספים. מחקר זה נעשה בקרב אוכלוסייה קלינית, לפיכך יש צורך לבדוק מודל זה גם בקרב גברים מהאוכלוסייה הכללית שעשויים לבצע אלימות זוגית פחות חמורה מאשר הגברים המטופלים בשירותים חברתיים (Johnson, 2008). בנוסף, על מנת להכליל את מודל הטראומה המורחב לאוכלוסיות אחרות, יש לערוך מחקר נוסף הבוחן את המודל הזה בקרב אוכלוסיות קליניות נוספות, במיוחד בקרב אוכלוסייה קלינית הסובלת מפוסט טראומה כמו ותיקי קרב.

למחקר זה השלכות לטיפול בגברים אלימים בקשר זוגי. ממצאי המחקר מעלים את הצורך בהערכה ובהתייחסות לחשיפה לאירועים טראומטיים והפגיעה הפוסט טראומטית שגברים אלו עברו. כמו כן, ממצאי המחקר תומכים בצורך להשתמש בהתערבות ממוקדת טראומה. התערבות הכוללת התייחסות לפגיעה בארגון של העצמי במיוחד בעיבוד ובוויסות רגשי של המצוקה שגברים פיתחו בעקבות ההיסטוריה הטראומטית שלהם, במוטיבציה לשליטה בבת הזוג והקונפליקט שהתפתח על רקע תפיסות מסורתיות לביטוי רגשי.

ממצאי המחקר מחזקים את ההתערבות ממוקדת בטראומה שהוצעה כשיטה חלופית לאוכלוסייה זו (Maguire et al., 2015; Taft et al, 2016). התערבות זו כוללת התערבות קבוצתית בשיטה קוגניטיבית-התנהגותית המבוססת על 12 מפגשים, שמטרתה למנוע אלימות זוגית. מטרת הטיפול היא לשפר עיוותים בעיבוד מידע קוגניטיבי, יחד עם מרכיבים פסיכו-חינוכיים לרכישת אסטרטגיות לשיפור ניטור עצמי של מחשבות, רגשות ותגובות פיזיות (Taft et al, 2016). ממצאי המחקר מצביעים על הצורך להרחיב את ההתייחסות למרכיבים של פגיעה בארגון של העצמי במיוחד לוויסות רגשי ושליטה בבת הזוג (Taft et al, 2016), כמו גם לקונפליקט ביחס לדיכוי רגשות הנובעות מסימפטומים של פוסט טראומה ולא רק מסוציאליזציה של גברים לתפקידי מגדר (Maguire et al., 2015; Taft et at, 2016).   

על רקע המאמצים הגוברים בשנים האחרונות לנסות להגדיל את מספר המטופלים מקרב אוכלוסיית הגברים שנוהגים באלימים בזוגיות, ממצאי מחקר זה מציעים אלטרנטיבה לקובעי המדיניות בפיתוח התערבות אשר מתייחסת להבטים הפסיכולוגים של גברים אלו. ממצאי המחקר מעלים את החשיבות להשקיע בהתערבויות המתייחסות להיסטוריה האישית לאירועים בעלי פוטנציאל טראומטי של גברים אלו והמצוקה המתפתחת בעקבות כך. כמו כן, להתייחס לנורמות חברתיות ולציפיות מגדריות כחלק מתמודדות עם רגשות כואבים הנובעים מהחוויות טראומטית. לפיכך, האפשרות שקובעי המדיניות יובילו שילוב של התערבויות ממוקדות טראומה עשויים לתרום למאמץ להקטנת הנשירה לגברים אלו בשירותים חברתיים.  תוספת זו למערך הטיפולי בהובלת קובעי המדיניות יוכל להביא להפחתה נוספת בהתנהגות האלימה של גברים בקשר זוגי ולסייע בצמצום מעגל ההעברה הבינדורית של אלימות של אלו שחוו התעללות והזנחה בילדות.