החלמה מתסמונת פוסט טראומתית: תפקידם של תיאוריית ההתקשרות והתמיכה החברתית הנתפסת

רקע: קרוב ל- 80%מהאוכלוסייה נחשפת לפחות לאירוע טראומתי אחד במהלך החיים, כאשר קרוב ל-7% ממנה מפתחים בעקבותיו תסמונת פוסט טראומתית - PTSD לאורך החיים (Sledjeski, Speisman, & Dierker, 2008). התסמונת משפיעה בצורה משמעותית על התפקוד היומיומי של הסובלים ממנה ועל איכות חייהם (Kessler, 2000), כאשר הטיפולים הקיימים מביאים להקלה בתסמינים אצל 40-70% מאלו אשר מסיימים את הטיפול (Bradley, Russ, Greene, Dutra, & Westen, 2005).

בעוד שנערכו מחקרים רבים בנוגע לגורמי הסיכון לפתח PTSD ובנוגע ליעילות הטיפולים בתסמונת, מעט מחקרים מסבירים ומתארים את אלו אשר אינם מחלימים ממנה. מבין אלו אשר מנסים לאפיין את ההחלמה, נמצא שמשתנים סוציו דמוגרפיים (כגון גיל ומגדר) וגנטיים, רמת תסמינים של דיכאון ופוסט טראומה, ותמיכה חברת קשורים להחלמה (Blain, Galovski, & Robinson, 2010; Bryant et al., 2010; Rizvi, Vogt, & Resick, 2009; Stein, Dickstein, Schuster, Litz, & Resick, 2012; Thrasher, Power, Morant, Marks, & Dalgleish, 2010). אולם גורמי סיכון אלו אינם מציעים הסבר מעמיק למנגנון ההחלמה מהתסמונת. כתוצאה מכך, מטפלים אינם ערוכים להתמודד עם מטופלים בעלי PTSD עם פרוגנוזה נמוכה להחלמה.

המחקר הנוכחי מנסה לאפיין את ההחלמה ואי ההחלמה מהתסמונת דרך סגנון ההתקשרות של האדם לפי התיאוריה של בולבי (Bowlby, 1969, 1973). הסבר אפשרי לקשר בין סגנון ההתקשרות לבין החלמה מתסמונת פוסט-טראומתית הוא התמיכה החברתית כגורם אשר מתווך את הקשר בין שני המשתנים.

השערות המחקר היו כי ככל שסגנון ההתקשרות של האדם יהיה יותר בטוח, כך התמיכה החברתית הנתפסת שלו תהיה יותר גבוהה. וכן שככל שסגנון ההתקשרות של האדם יהיה יותר בטוח, כך ההחלמה שלו תהיה יותר טובה. השערה נוספת הייתה כי ככל שהתמיכה החברתית של האדם תהיה יותר גבוהה, כך ההחלמה שלו תהיה יותר טובה. בנוסף, נבנתה השערת תיווך, אשר שיערה שהתמיכה החברתית תתווך את הקשר בין התקשרות להחלמה. לבסוף, שוער כי סגנון ההתקשרות יסביר את ההחלמה מ-PTSD טוב יותר מאשר משתנים אחרים אשר נמצאו במחקרים קודמים כקשורים להחלמה, כגון רמת התסמינים הפוסט-טראומתיים, רמת הדיכאון, רקע סוציו-דמוגרפי, קבלת טיפול, ותמיכה חברתית.

שיטה: המחקר הנוכחי הינו ניתוח משני כמותי לנתונים שנאספו במסגרת מחקר קליני של המרכז לחקר טראומה נפשית בבית החולים הדסה. המחקר עקב לאורך זמן אחר מבוגרים שהגיעו למיון בעקבות אירוע טראומתי חד פעמי ובחן מגוון התערבויות לאחר אירוע זה. אוכלוסיית המחקר הנוכחי מנתה 175 איש מתוך אוכלוסייה זו, אשר אובחנו עם PTSD, ושולבו באחת מהקבוצות שלהלן: טיפול בחשיפה ממושכת, טיפול קוגניטיבי, טיפול תרופתי, טיפול בפלסיבו, וקבוצת המתנה.

במחקר נעשה שימוש בשאלון לאבחון תסמונת פוסט טראומתית (CAPS), בשאלון לסיווג סגנונות התקשרות (ECR), בשאלון תמיכה חברתית נתפסת (MSPSS), בשאלון סוציו-דמוגרפי, בשאלון הבודק רמת תסמינים של תסמונת פוסט טראומטית (PSS-SR), ובשאלון הדיכאון של בק (BDI). ניתוח הנתונים נעשה באמצעות מבחן פירסון, מבחן manova, מבחן T, מבחן סובל, וניתוח רגרסיה לוגיסטית היררכית.

תוצאות ודיון: ממצאי המחקר הנוכחי איששו את השערת המחקר אשר הניחה שקיים קשר חיובי בין סגנון ההתקשרות לתמיכה החברתית הנתפסת של האדם. שאר השערות המחקר לא אוששו. השערות המחקר אשר הניחו שקשר חיובי בין סגנון התקשרות להחלמה מ-PTSD, ועל קשר חיובי בין תמיכה חברתית לבין החלמה מ-PTSD, לא אוששו. השערת המחקר אשר עסקה בתיווך הקשר בין סגנון ההתקשרות, להחלמה מ-PTSD, באמצעות התמיכה החברתית לא אוששה אף היא. השערת המחקר האחרונה, אשר עסקה בתרומת סגנון ההתקשרות להסבר השונות בהחלמה מ-PTSD, מעבר לתרומתם של משתנים רלוונטיים אחרים, לא אוששה. נמצאה תרומה ייחודית מובהקת לטיפול הפעיל (טיפול קוגניטיבי, טיפול בחשיפה ממושכת או טיפול תרופתי), כך שהסיכוי להחלמה היה גדול יותר בקרב המשתתפים בטיפולים אלו, מאשר המשתתפים בטיפול לא פעיל (טיפול בפלסבו או רשימת המתנה).

מגבלות המחקר: מחקר זה לא בחן את הברית הטיפולית והשפעתה על החלמה. כמו כן סגנון ההתקשרות של האדם נמדד רק בנקודת זמן אחת - לפני מתן ההתערבות, ולא נמדד גם בסופה, וזאת למרות שנמצא כי שסגנון ההתקשרות הינו דינמי ויכול להשתנות בעקבות אירועי חיים, ובעיקר בעקבות טיפול (Mikulincer, Shaver, & Solomon, 2015; Muller & Rosenkranz, 2009). בנוסף, המחקר בדק החלמה באופן דיכוטומי בלבד. לבסוף, ישנה מגבלה הנוגעת לגודל המדגם, וכן כי המחקר מתייחס למקרה טראומתי מסוים וממוקד (תאונת דרכים) ולא למקרים של חשיפה לסוגי טראומות אחרות או טראומה ממושכת.

מסקנות: תוצאות המחקר מציעות שמבחינה קלינית, הסיכוי של מטופלים להחלים הינו "שווה". סגנון ההתקשרות, אשר נוצר בעיקר בשנות החיים המוקדמות ונשאר לרוב קבוע לאורך חייו של האדם, איננו מנבא את סיכויי האדם להחלים מ-PTSD. זוהי תרומה חשובה גם עבור מטפלים, אשר יכולים להסתמך על הטיפולים הקיימים כהתערבות הולמת למטופלים שונים עם מגוון סגנונות התקשרות.