חשיפה עצמית ודיסוציאציה בקרב נפגעות ונפגעי טראומה: תרומתם של דפוסי התקשרות והתערבות טיפולית

אנשים  רבים, לרוע המזל,  עוברים אירועים טראומטיים מסוגים שונים, אירועים אלו משאירים פעמים רבות חותם עז בנפשם. מנגנון ההגנה העיקרי בעת התרחשותם של אירועים אלו הינו "מנגנון הדיסוציאציה" אשר באמצעותו מתרחש ניתוק מעוצמתו של האירוע  ובכך שמירה על נפשו של האדם בעת האירוע. מנגנון זה הוא בעל השלכות פיזיות ופסיכולוגיות רבות ומורכבות עבור הנפגעות והנפגעים לאחר האירוע, אשר באות לידי ביטוי בין היתר כניתוק מחלקים של העצמי וכן כניתוק מהזולת.( Herman, 1992, Rassin & van Rootselaar, 2006, Steinberg, 1994a,Van Der Hart, 2004).

דיסוציאציה זו עומדת בבסיסה של התמודדות נפשית מרכזית של נפגעות ונפגעי הטראומה, אשר באה לידי ביטוי כדיאלקטיקה של חשיפה עצמית של הטראומה- מתח וטלטלה פנימית בין הרצון להכחיש את החוויות הטראומטיות לבין הרצון לדבר ולתאר את החוויות הללו בפני האחר/ת  (Herman, 1992).  מטרת המחקר המרכזית הייתה לבחון את הקשר בין המשתנים חשיפה עצמית ודיסוציאציה בקרב נפגעי טראומה והאם קשר זה ממותן על ידי שני משתנים: סגנון התקשרות והתערבות טיפולית.  במחקר זה,  חשיפה עצמית נבדקה על פי רצף של מידת המוכנות לחשיפה עצמית ואילו התערבות טיפולית באופן קטגוריאלי- השתתפות/אי השתתפות בטיפול.

אנשים נבדלים בתגובות הפוסט טראומטיות שלהם בעקבות טראומה  וכן נבדלים באופן שבו הם יצליחו להתאושש. כאשר הבדלים אלו הינם תוצאה של יחסי גומלין מורכבים בין מאפיינים אישיותיים, מאפייני האירוע וגורמים סביבתיים. על מנת להתמודד עם השלכותיה של הטראומה חלק מהנפגעים/ות יעברו טיפול וחלק יבחרו שלא (Harvey,1996). כך, במחקר זה נחקור כיצד הדיסוציאציה כתגובה לאירוע הטראומטי הינה תוצר של  יחסי גומלין בין סגנון התקשרות וחשיפה עצמית כמאפיינים אישיותיים,  מספר האירועים הטראומטיים שעבר/ה הנפגע/ת כמאפייני האירוע הטראומטי, תגובת האנשים אשר בפניהם נחשפה הטראומה כמאפיין סביבתי  וכן את ההבדלים בין אלו שעברו טיפול ובין אלו שלא- הן בתגובה הדיסוציאטיבית לטראומה והן ברמת החשיפה העצמית.

תחילה בדקנו כיצד מספר האירועים הטראומטיים שעבר אדם יהיה קשור לרמת הדיסוציאציה. הספרות מציעה כי חשיפה לאירועים טראומטיים רבים עלולה להוביל  לקיומה של  רמת דיסוציאציה גבוהה  Nilsson, Gustafsson, & Svedin,2010)), לפיכך שוער כי ימצא קשר חיובי בין מספר האירועים הטראומטיים לבין רמת דיסוציאציה.

מבחינת מאפיינים אישיותיים בדקנו במחקר זה כיצד לרמת החשיפה העצמית של האדם באופן כללי וכן לחשיפה העצמית של סיפור הטראומה בפרט, יש תרומה מקלה. חשיפה תורמת לשיפור בבריאות פיזית ונפשית וקשורה לרמות נמוכות יותר של דיסוציאציה (Bolton, Glenn, Orsillo, Roemer, & Litz, 2003; Gries et al., 2000; Pennebaker, 1993 ). לפיכך שוער כי  ימצא קשר שלילי בין חשיפה עצמית, חשיפה עצמית של הטראומה לבין דיסוציאציה.  וכן בדקנו את  המאפיין האישיותי סגנון התקשרות, הנמצא כמשפיע על היכולת של האדם להתמודד עם מצבי לחץ ומצבים פסיכולוגים מורכבים. משתנה זה מהווה מנבא משמעותי ליכולת הוויסות הרגשי במצבים אלו ולכן קשור לאופן בו יתפתחו הסימפטומים הדיסוציאטיביים, לחומרתם ועוצמתם (Besser, Neria & Haynes, 2009; Woodhouse, Ayers, & Field, 2015). לפיכך  שוער כי ימצא קשר חיובי בין סגנון ההתקשרות –מימד הימנעות ומימד חרדה לבין דיסוציאציה.

בנוסף, סגנון התקשרות מהווה בסיס משמעותי לאופן בו אדם יוצר  או נמנע מקשר. כאשר סגנון ההתקשרות יהיה בטוח, חשיפה עצמית תהווה אסטרטגיה מרכזית ביצירת קרבה ואינטימיות  וכן שימור מערכות יחסים ואילו כאשר סגנון ההתקשרות אינו בטוח האדם ימנע מקשר ויחווה עוינות וחוסר אמון במערכות היחסים ובהתאם רמת החשיפה העצמית שלו תהיה נמוכה יותר  (Bradford, Feeney, & Campbell, 2002). לפיכך שוער כי ימצא קשר שלילי בין  סגנון התקשרות- מימד הימנעות ומימד חרדה לבין חשיפה עצמית וחשיפה עצמית של הטראומה. 

היבט משמעותי נוסף שנבדק כתורם לרמת הדיסוציאציה הינו מאפיין סביבתי הנוגע לתגובות שמקבל/ת הנפגע/ת לחשיפת הסיפור הטראומטי. רמה גבוהה של דיסוציאציה תהיה קשורה לתגובה שלילית של האדם שבפניו חשפ/ה הנפגע/ת את סיפור הטראומה. (Everill & Waller, 1995; Mueller, Moergeli, & Maercker, 2008 ). זאת משום שתגובה שלילית עלולה לתרום לכך שאדם יתנתק מסביבתו הקרובה וכן יפנים את המסרים השלילים שקיבל ( Littleton, 2010; Ullman, 1996).לפיכך שוער כי ימצא קשר חיובי בין תפיסת התגובה לחשיפה העצמית של הטראומה כתגובה שלילית לבין דיסוציאציה. 

בנוסף בדקנו את ההתערבות הטיפולית כמאפיין משמעותי התורם להבדלים ברמת הדיסוציאציה וכן להבדלים ברמת החשיפה העצמית בין אלו שהיו בטיפול לבין אלו שלא היו.

ההנחה הייתה שהתערבות טיפולית מעודדת חשיפה עצמית באופן כללי וכן מעודדת את ההתמודדות אצל נפגעות ונפגעי טראומה עם התכנים הטראומטיים וחשיפתם   ( Bradley, & Follingstad, 2001; Farber, & Hall, 2002). לכן שוער כי ימצא קשר חיובי בין התערבות טיפולית לבין חשיפה עצמית וחשיפה עצמית של הטראומה. כמו כן, כיוון  שהתערבות טיפולית מאפשרת ומעודדת חשיפה של תכנים טראומטיים, היא מהווה מרחב משמעותי ומרכזי בטיפול ועיבוד של הטראומה והשלכותיה (Bowen, Shelley, Helmes, & Landman, 2010). ולפיכך שוער כי ימצא קשר שלילי בין התערבות טיפולית לבין רמת דיסוציאציה .

לבסוף שיערנו כי  הן לסגנון התקשרות והן להתערבות טיפולית יימצא תפקיד ממתן  בקשר בין חשיפה עצמית לדיסוציאציה.

המחקר כלל 181 משתתפות ומשתתפים, 145 נשים  ו 36 גברים אשר ציינו כי עברו לפחות אירוע טראומטי אחד, כאשר מספר אירועי החיים הטראומטי/ים נע בין אירוע בודד ל 17 אירועים מסוגים שונים (פגיעה מינית, אלימות, תאונת דרכים, השתתפות במלחמה וכיוצא בזה). גילאי המשתתפות והמשתתפים נע בין  18-75. משתתפות ומשתתפי המחקר נתבקשו למלא שאלונים מובנים אודות : נתונים דמוגרפים , חוויות טראומטיות (Dekel, & Hobfoll, 2007) , דיסוציאציה (Bernstein, & Putnam, 1986), חשיפה עצמית ( (Miller, Berg & Archer, 1983, חשיפה עצמית של טראומה (Bolton, Glenn, Orsillo, Roemer, & Litz, 2003), סגנון התקשרות (Brennan, Clark, & Shaver, 1998), תפיסת תגובה לחשיפת הטראומה (Bolton, Glenn, Orsillo, Roemer, & Litz, 2003), נתונים אודות השתתפות/אי השתתפות בטיפול וסוג הטיפול וכן שאלון שחיברנו אודות תפיסת איכות ההתערבות הטיפולית.

ממצאים עיקריים של המחקר מאששים את ההשערות ומצביעים על קשר חיובי מובהק בין מספר האירועים הטראומטיים, תפיסת התגובה לטראומה, סגנון התקשרות- מימד הימנעות וחרדה וכן התערבות טיפולית לבין דיסוציאציה;  על קשר שלילי מובהק בין חשיפה עצמית, חשיפה עצמית של הטראומה  ותפיסת איכות ההתערבות הטיפולית לבין דיסוציאציה; על קשר שלילי מובהק בין סגנון התקשרות- מימד הימנעות לבין חשיפה עצמית וחשיפה עצמית של הטראומה ; על קשר חיובי בין תפיסת איכות ההתערבות טיפולית לבין חשיפה עצמית וחשיפה עצמית של הטראומה;  ועל תרומה של משתנה ההשכלה לניבוי רמת דיסוציאציה.

מספר קשרים לא נמצאו במחקר זה: לא נמצא קשר בין סגנון התקשרות ממד-חרדה לבין חשיפה עצמית וחשיפה עצמית של הטראומה. וכן לא נמצא קשר בין שני ממדים של התערבות טיפולית אשר נבדקו (מימד אחד של השתתפות/אי השתתפות בטיפול וכן מימד  נוסף שבו נדגמה רק האוכלוסייה שציינה כי עברה לפחות טיפול פסיכולוגי), לבין חשיפה עצמית, חשיפה עצמית של טראומה ודיסוציאציה. בנוסף הן סגנון התקשרות והן התערבות טיפולית לא נמצאו כמשתנים ממתנים בין חשיפה עצמית לרמת דיסוציאציה.

מבחינה תיאורטית ממצאים אלו משמעותיים בהבנה עמוקה של מערך משתנים מורכב התורם לניבוי רמת הדיסוציאציה של נפגעות ונפגעי הטראומה. דיסוציאציה הינה תופעה בעלת השלכות קשות המשפיעות על הבריאות הפיזית והנפשית של הנפגעות והנפגעים. הבנה זו של המשנים התורמים לניבוי של רמת הדיסוציאציה ושל החשיפה עצמית כמשתנה מרכזי במערך זה,  מבססת את הידע הקיים ואת היכולת שלנו הן כחוקרות והן כנשות טיפול לעזור לאוכלוסיה זו ולהקל על המצוקה עמה היא מתמודדת.  בנוסף, תרומתו התיאורטית הייחודית של מחקר זה הוא בעיסוק בקשר בין  משתנים אשר כמעט ולא נערך עליהם מחקר. קשר בין: חשיפה עצמית ודיסוציאציה, סגנון התקשרות ודיסוציאציה, חשיפה עצמית ודיסוציאציה, סגנון התקשרות וחשיפה עצמית של טראומה.

מבחינה יישומית קלינית ממצאי המחקר עשויים לעזור למטפלות ומטפלים קליניים בהבנה טובה יותר של  משתנים מרכזיים התורמים לניבוי רמת הדיסוציאציה ובכך לתכנן את ההתערבות הטובה ביותר עבור המטופלות והמטופלים אשר נפגעו בעקבות טראומה.  כך הממצאים אודות חשיפה עצמית באופן כללי וכן חשיפה עצמית של התכנים הטראומטיים כתורמים לרמת דיסוציאציה נמוכה,  מדגישים כי כלים אלו הינם מרכזים בעבודה עם נפגעות ונפגעי טראומה. בנוסף הממצאים אודות סגנון ההתקשרות כמשתנה משמעותי בניבוי של רמת הדיסוציאציה, תורם להבנה עמוקה יותר של נפש המטופלת  המתמודדת עם הטראומה. ולבסוף  ניתן לומר כי התערבות טיפולית פסיכולוגית אשר נתפסת כמשמעותית ואיכותית על ידי המטופל/ת תורמת לרמת דיסוציאציה נמוכה. ובשל כך ניתן לומר כי המרחב הטיפולי  הינו הכרחי על מנת שיתאפשר עיבודן של הטראומות וכן על מנת שיתרחש תהליך ההחלמה והריפוי של נפגעות ונפגעי הטראומה.