דפוסי הסתגלות של חיילי מלחמת יום הכיפורים הפונים באיחור בבקשה לעזרה נפשית מצה"ל

במהלך שנות קיומה של מדינת ישראל מלחמות וטרור היו חלק בלתי נפרד מהווייתה. אחת מהקשות במלחמות ישראל, ואולי הטראומטית שבהן, היא מלחמת יום הכיפורים. על אף ההישגים הצבאיים המרשימים נותרה, אצל רבים, בישראל תחושת של כישלון, והמלחמה הוגדרה כמחדל צבאי ומדיני.

חיילים המשתתפים במלחמה עלולים להגיב במצוקה נפשית מיידית, קרי תגובת קרב, או לפתח מצוקות ארוכות טווח שהעיקרית שבהן היא ההפרעה הפוסט טראומטית. הפרעות אלו משפיעות על אורח ואיכות חיי הנפגעים, ופוגעות בתפקודם במשפחה, בתעסוקה, בחברה ואף עלולות לפגוע בבריאותם הפיזית. מבין אלו שפיתחו את ההפרעה, רק חלק מהאנשים שחש במצוקה אכן פונה לעזרה נפשית. אולם, חלק גדול אף יותר, לא פונה לעזרה נפשית, הן מסיבות של חוסר מודעות לקשר בין מצוקתם הנפשית לאירועים שחוו, והן מסיבות אחרות כגון - בושה או אשמה.

אצל גברים, פנייה מאוחרת לעזרה מורכבת אף יותר וגם נמצאה כקשורה בסטריאוטיפ הגברי. נמצא כי הפנייה יוצרת איום משמעותי על תפיסת הגבר את תפקידו, תחושת השליטה ועל הערכתו העצמית (Galdas, Cheater & Marshall, 2005). התרבות הישראלית בכלל והצבאית בפרט מצפה, בעיקר מהגברים, להיות קשוחים, להדחיק רגשות ולהימנע מתכונות נשיות כגון רחמים, רגישות ועדינות (Moller-Leimkuhler, 2002). בספרות הועלתה השערה כי ייתכן והנורמות החברתיות לגבי גבריות מועצמות במסגרת הצבאית ופנייה לעזרה הופכת להיות לא מקובלת ומשימה קשה ואף בלתי אפשרית (Gould, Greenberg, & Hetherton, 2007). מעט מחקר נעשה על פנייה מאוחרת לעזרה של גברים בארץ בכלל  ובצבא בפרט.

מעבודה מתמשכת ביחידה ל"תגובות קרב" של חיל הרפואה-צה"ל נמצא כי בשנים האחרונות פנו רבים, מוותיקי מלחמת יום הכיפורים, בבקשה לקבלת עזרה נפשית. מחקר זה מבקש להבין לעומק קבוצה זו, תוך התבוננות רטרוספקטיבית של למעלה משלושים שנה לאחר האירוע הטראומטי.

במחקר זה נעשה שימוש בשני מודלים. הראשון, 'המודל האקולוגי', המתייחס למשתני האירוע הטראומטי, האדם והסביבה החברתית של האדם. על מנת להבין את הפנייה המאוחרת לעזרה (Gitterman, & Germain, 1976), המחקר התבסס על יישום ספציפי של 'המודל האקולוגי' לתחום הפנייה לעזרה המתייחס לנטייה לבקש עזרה (Tijhuis et al., 1990). בנוסף, בכדי להבין את ממצאי המחקר ומאפייני הפנייה לעזרה, נעשה שימוש במודל נוסף- המודל 'ההתפתחותי של אריקסון' (Erikson, 1963).

מטרת המחקר הראשונה הייתה לבדוק את דפוסי ההסתגלות, לאורך השנים, של חיילי מלחמת יום הכיפורים, הפונים לאחר למעלה משלושים שנה, בבקשת עזרה. דפוסי ההסתגלות תוארו באמצעות שלושה מימדים: מצוקה פוסט טראומטית, תפקוד ומצב בריאותי. המטרה השנייה הייתה לסווג את משתתפי המחקר לדפוסי מצוקה על פי פרופיל סימפטומים משותף. המטרה השלישית לבדוק את תרומת המשתנים הבאים להסבר דפוס ההסתגלות של משתתפי המחקר: מאפייני האירוע הטראומטי (חשיפה לפציעה/מוות חיילי צה"ל; חשיפה לפציעה/מוות חיילי אויב; חשיפה לחוסר אונים בלחימה; חשיפה לפציעה/מוות של מכרים). מאפייני האדם (מאפיינים דמוגרפים: גיל, ארץ לידה, השכלה, תעסוקה ועוד. אשמה ואירועי חיים לוחצים: אירועי חיים חיוביים ושליליים שהתרחשו לפני ואחרי מלחמת יום הכיפורים). מאפייני הסביבה (תמיכה חברתית: סטאטוס משפחתי. תמיכה פורמאלית- פניות אחרות לעזרה (נפשית, רפואית) לאורך השנים).

במחקר השתתפו 195 ותיקי מלחמת יום הכיפורים, שעברו בעת פנייתם ליחידה לתגובות קרב, תהליך הערכה ואבחון באמצעות שאלונים (על בסיס הקריטריונים של DSM-IV) וריאיון פתוח (אינטייק) בין השנים 2006 ל-2012.

נתוני המחקר נאספו מתוך תיקי המשתתפים בו, כאשר ייחודו של המחקר הנוכחי הוא בכך שבנוסף לשאלונים מובנים לאבחון פוסט טראומה, תפקוד ואשמה נעשה שימוש בגישה של 'ניתוח תוכן' (Chamaz, 1995;, Pidgeon & Henwood, 1996) לריאיון האינטייק בו תיארו את הסימפטומים מהם סבלו ואת תפקודם, לאורך השנים מהמלחמה ועד הפנייה ליחידה לתגובות קרב. באמצעות ניתוח תוכן זה, נוצרו משתני המחקר המרכזיים - מאפייני המצוקה כדיווח של הסימפטומים מהם סבלו משתתפי המחקרי, בעיות בריאות, האירוע הטראומטי (החשיפה לקרב), אירועי חיים לוחצים (חיוביים ושליליים), אשמה, סטאטוס משפחתי ופניות לעזרה.

במחקר נעשה שימוש במגוון שיטות ניתוח. שימוש במודל רב-רמה (HLM) כדי להבין את ההתפתחות של מאפייני המצוקה הנפשית. על מנת לשייך את משתתפי המחקר לדפוסי מצוקה על פי רמת הופעת הסימפטומים (פרופיל סימפטומים) השתמשנו בניתוח קבוצות לטנטיות (Latent Class Analysis),הניתוח נערך על נקודת הזמן האחרונה- בעת הפנייה לעזרה. כמענה למטרת המחקר השלישית, כלומר, אמידה של תרומת המשתנים הבלתי תלויים על רמת ההופעה של כל סימפטום. עשינו שימוש במגוון שיטות ניתוח שהותאמו להתפלגות של כל אחד מהסימפטומים: Poisson, Negative Binomial, Zero Inflated Poisson, Zero Inflated Negative Binomial  ורגרסיות לוגיסטיות. ברגרסיה היררכית עשינו שימוש עבור משתנים שנבדקו באמצעות שאלונים (סימפטומים פוסט טראומטיים, תפקוד ואשמה).

 תוצאות המחקר העלו כי 90.8% מבין משתתפי המחקר סובלים מהפרעת דחק פוסט טראומטית, בעת פנייתם ליחידה לתגובות קרב. כיוון ההתפתחות של המצוקה הנפשית, לאורך השנים, כפי שבא לידי ביטוי בסימפטומים שדווחו על ידי משתתפי המחקר מצביע על דפוס של תסמינים פוסט טראומטיים תת קליניים, שהסלימו לאורך השנים, עד לכדי הפרעה מלאה בזמן הפנייה לעזרה ביחידה לתגובות קרב.

בניתוח קבוצות לטנטיות (Latent Class Analysis) נמצא, כי משתתפי המחקר משתייכים לשלוש קבוצות. קבוצת הסובלים בעיקר חרדה ודיכאון,  קבוצה שהתאפיינה במעט סימפטומים וקבוצה שלישית המאופיינת באלימות גבוהה.

 מאפייני האירוע הטראומטי- נמצא כי משתתפי המחקר שדיווחו על 'יותר חשיפה למוות של חיילי צה"ל' דיווחו על יותר סימפטומים של הימנעות, אלימות, וסימפטומים פיזיים. משתתפי המחקר שדיווחו על 'יותר חשיפה לחוסר אונים', במהלך המלחמה, דיווחו על יותר בעיות תפקוד וסימפטומים של פחדים. כמו כן, עלה מהמחקר כי משנפצע בעת האירוע סובל פחות מסימפטומים של הימנעות. נמצא גם קשר חיובי מובהק בין אירועי חיים לוחצים (לאורך השנים) ובעיות בריאות. בשנה לפני הפנייה לעזרה נמצא קשר חיובי מובהק בין אירועי חיים לוחצים לתפקוד, תסמונת פוסט טראומטית וסימפטומים של פחד. לא נמצא קשר בין אירועי חיים חיוביים להסתגלות.

נמצא שחיילים לוחמים דיווחו, באופן מובהק, על יותר התמכרות לחומרים פסיכואקטיביים מאשר חיילים תומכי לחימה. חוגרים היו בהסתברות גבוהה יותר לדווח על סימפטומים של חודרנות ותפקוד פחות טוב ביחס לקצינים, אך מנגד, קצינים היו בהסתברות גבוהה יותר לדווח על סימפטומים דיכאוניים ביחס לחוגרים. עוד נמצא כי רמת הסימפטומים של חרדה עולה עבור משתתפי המחקר שהם בנים להורים ניצולי שואה.

כמו כן, נמצא קשר חיובי מובהק בין אשמה (בעת הפנייה) לבין התסמונת הפוסט טראומטית. משתתפי המחקר שעובדים כמו גם הנשואים, נמצאו סובלים פחות מסימפטומים פוסט טראומטיים, תפקוד טוב יותר ופחות בעיות בריאות. לבסוף, משתתפי המחקר שהוכרו כנכי צה"ל סבלו מפחות בעיות תפקוד ופחות סימפטומים של בעיות במצב הרוח.

מחקר זה מחדד את חשיבות זיהויים של משתנים הקשורים למוכנות לפנות לעזרה והבנת השונות בהתפתחות מאפייני המצוקה. מחקר זה מעלה למודעות את הצורך בזיהוי אוכלוסיית היעד אליה אנו מכוונים במתן השירותים, שאינה פונה לעזרה בזמן ולכן הטיפול בה בחלוף השנים הופך לקשה ולעיתים לבלתי אפשרי. מעבר לחובה המוסרית שיש כלפי אוכלוסייה זו, הרי שבאי –פנייה לקבלת עזרה, נגרם נזק הן למשפחות הלוחמים והן לחברה כולה.

לאור האמור לעיל, ישנה חשיבות לפנייה יזומה ("Reaching out"), לאנשים שהשתתפו במלחמה או באירועים טראומטיים אחרים, של צוותים מקצועיים בצבא ומחוצה לו. זאת לאור רמת השכיחות הגבוהה של משתתפי המחקר שנמצאו סובלים מתסמונת פוסט טראומטית (90.8%). בנוסף, ממצאי המחקר תומכים בגישה כי מסלול של התפרצות מעוכבת/מושהית (Delayed Onset) של התסמונת ללא סימפטומים ברקע הוא נדיר, וכי רוב האנשים הפונים לעזרה מדווחים על סימפטומים ברקע שמחריפים, לאורך השנים, לתמונה מלאה של התסמונת.

מגבלות המחקר נובעות מאופי המחקר הרטרוספקטיבי וההישענות על הזיכרון של משתתפי המחקר במרחק שנים מהאירוע הטראומטי, כמו גם לכמות משתתפי המחקר ביחס לכמות המשתתפים במלחמה, וכן העובדה שמשתתפי המחקר הם אלו שפנו לטיפול, ואין קבוצת השוואה. עם זאת, יתרונו של המחקר הוא בכך שנתוני המחקר נאספו בשתי מתודולוגיות שונות וכך גם נותחו. מצד אחד ניתנו שאלונים מתוקפים ומוכרים לצורך אבחון פורמאלי, ומצד שני, נערכו ראיונות עומק (אינטייקים) בהם ניתן למשתתף המחקר את המרחב להביא את סיפורו האישי ולחוקרים ניתן ללמוד על הדברים ששאלון סגור לא בהכרח משקף.

מחקר זה הוא חולייה נוספת בשרשרת המחקרים הרטרוספקטיביים הנוגעים בהשפעות המלחמה על המשתתפים בה. נדרשים מחקרים נוספים, שיעשו שימוש בכלים המשולבים שהוצעו במחקר הנוכחי, תוך בחינה של הקשר בין המרכיבים של התסמונת הפוסט טראומטית (סימפטומים) לבין גורמי סיכון או גורמים מגנים. זאת במטרה לפתח את ההבנה ביחס להפרעה ואת היכולת לסייע ואולי אף למנוע את התפתחות התסמונת לאחר שנים ארוכות מהאירוע.