נפגעות אלימות במשפחה השוהות במקלט: הקשר בין מאפייני האלימות, מצבן הנפשי, ציפיות וחוויות במקלט למשך השהות ויעדי היציאה.

אלימות כלפי נשים הינה תופעה חברתית רחבה, אשר שכיחותה נמצאת במגמת עלייה מתמדת ברחבי העולם והשלכותיה הנפשיות והבריאותיות חמורות ביותר. תופעה זו מתייחסת לנשים הנמצאות במערכת זוגית, המאופיינת בטרור ובאלימות ((Krishnan, Hilbert, Mcneil, & Newman, 2004.                                               

ההחלטה על עזיבת בן זוג אלים מייצגת החלטה מורכבת ביותר, ונתונה להשפעות ההקשר הסביבתי/חברתי/פסיכולוגי בו היא מתקבלת (Rhatigan, Street, & Axsom, 2006). נשים שעזבו את בן זוגן האלים חוות לרב אלימות גבוהה יותר מאלו שלא עזבו, המסלימה עד כדי איום ברצח או רצח ממשי (Bell, (Goodman & Dutton, 2009. עם זאת התפיסה המקובלת עדיין היא זו הגורסת כי עזיבת בן הזוג האלים, למרות הסיכון הכרוך בכך, הינה הכרחית לשיפור במצבן של נשים שחוו אלימות (Grigging, Ragin, Sage, .(Madry, Bingham & Primm, 2002

היציאה למקלט והשהות בו, מהווה מחד רצון לעזיבה ושינוי המצב, מאידך נשים רבות יוצאות למקלט ולאחר מכן חוזרות לבן הזוג Griffing, Sage, Ragin, Madry, Bingham, & Primm, 2002)). יחד עם זאת השהות במקלט מהווה הזדמנות לתהליך חשיבה ונהול משא ומתן עם השאלה האם להשאר או להפרד מבן הזוג, והשאלה היא מהם הגורמים התורמים להחלטה על עזיבת בן הזוג (Krishnan, Hilbert, Mcneil & Newman, 2004).                                                                                                                                              

המחקר הנוכחי עוסק במנבאים השונים לסיום האלימות ועזיבת המתעלל ובחן שלוש סוגיות הקשורות ליציאתן של נשים אשר שהו במקלטים לנפגעות אלימות בישראל: הראשונה, לאן יוצאות הנשים עם סיום שהותן במקלטים, תוך בדיקת שכיחות יעדי היציאה השונים. יצוין כי נקודת הזמן של היציאה מהמקלט בה האישה נשאלת אודות יעד היציאה שלה, אינה בהכרח משקפת במלואה את היעד הסופי אליו תצא האישה אף על פי שהיא עשוייה לנבאו .(Lerner & Kennedy, 2000) השנייה, משך השהות של האישה במקלט. מחקר בתחום מראה כי ככל שהשהות במקלט ארוכה יותר, כך מתחזקת כוונת הנשים לצאת ממעגל האלימות (Baker, 1997; Rhatigan., et al , 2006). השלישית מהי תרומתם של מאפייני האלימות, מצבה הנפשי של האישה, צפיותיה מהמקלט, וחווייתה במקלט לניבוי ההחלטה על משך השהות במקלט ויעד היציאה ממנו.

במחקר זה נעשה שימוש במודל המוכנות הפסיכו- חברתית לשינויCluss, Chang, Hawker, Scholle,) Dado, Buranosky et al., 2006). הנחת היסוד של מודל זה, היא שבעקבות התחזקות של הגורמים הפנימיים כפי שהיא מתבטאת במודעות האישה לאלימות שהופנתה כלפיה על ידי בן זוגה, בצפיות האישה מהמקלט, ומצבה הנפשי, והתחזקות הגורמים החיצוניים כפי שהיא מתבטאת בחוויית האישה במקלט. האישה תנוע לעבר שינוי במצבה משך השהות שלה במקלט יהיה ארוך יותר והיא ותטה לסיים את היחסים האלימים.              

ביחס למאפייני האלימות:  שוער כי ככל שרמת האלימות תהיה גבוהה יותר בכניסה למקלט, כך משך השהות במקלט יהיה ארוך יותר והאישה תתטה יותר לצאת לחיים עצמאיים.

בייחס לתחושת סכנה: שוער כי ככל שתחושת סכנת החיים מבן הזוג גבוהה יותר, כך משך השהות במקלט ארוך יותר והאישה תתטה יותר לצאת לחיים עצמאיים.

בייחס למצבה הנפשי של האישה: שוער כי יהיה שיפור גדול יותר במצבן הנפשי של נשים, הכולל סמפטומים של פוסט טראומה ודכאון, בין נקודת כניסתן למקלט לבין נקודת יציאתן, אצל נשים שיצאו לחיים עצמאיים או ליציאת מעבר, מאשר אצל נשים שחזרו לבן הזוג ושהו במקלט תקופה קצרה.

בייחס לציפיות מהמקלט: שוער כי הפער בין הציפיות בנקודת הכניסה, יהיה קטן יותר בנקודת היציאה, אצל נשים שיצאו לחיים עצמאיים או ליציאת מעבר וששהו במקלט תקופה ארוכה יותר, מאשר נשים שחזרו לבעל ושהו במקלט תקופה קצרה יחסית.

בייחס לחוויית האישה במקלט: שוער כי ככל שחווית שהות האישה במקלט טובה יותר, כך היא תצא יותר לחיים עצמאיים וליציאת מעבר ותשהה במקלט זמן ארוך יותר.

יודגש כי ביחס למשתנים שיבדקו בכניסה וביציאה, הפערים בין נקודות הזמן ינותחו תוך לקיחה בחשבון של הרמה הראשונית של כל משתנה (בנקודת הכניסה) כמשתנה בקרה.                                                               

מדגם המחקר כלל 104 נשים נפגעות אלימות השוהות ב- 12 המקלטים בישראל. איסוף הנתונים הוא חלק ממחקר רחב של פרופ' דקל, פרופ' יצחקי ודר' בן פורת מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן. הנשים מלאו שאלונים מובנים עם כניסתן למקלט ובעת יציאתן מהמקלט, אשר בדקו את המאפיינים הבאים: נתוני הרקע של הנשים, מאפייני האלימות שחוותה, שאלון על מצבן הנפשי של נפגעות אלימות הכולל גרסה של שאלון פוסט טראומה המבוסס על קריטריוני DSM–IV (Solomon & Horesh, 2007)  ושאלון דיכאון שהינו תת סולם מ- (Brief Symptom Inventory ) BSI, וגרסה של שאלון פוסט טראומה המבוסס על קריטריוני .DSM שאלון ציפיות וחוויות של האישה במקלט שהתבססו על שאלון ממחקר שנערך במקלטים בארה"ב (Lyon, Lane & Menard, 2008). יעדי היציאה של האישה מהמקלט ומשך השהייה בו תועדו על ידי צוות המקלט. יצוין כי המשתנים האחרונים נבדקו הן בכניסה והן ביציאה מהמקלט, למעט מאפייני האלימות שנבדקו רק בכניסה, וחווית האישה במקלט שנבדקה רק ביציאה מהמקלט.                                                                           

במחקרינו ומנתוני משרד הרווחה עולה כי למעלה מ- 20% מהנשים יוצאות ליציאת מעבר (משרד הרווחה, 2011). ממצאים אלו יכולים להצביע על האפשרות של יציאת מעבר כאפשרות המתאימה לנשים רבות (משרד הרווחה, 2011). לפיכך מחקר זה יתמקד בנשים שבוחרות ביציאת מעבר (קרובי משפחה וחברים) ובנשים החוזרות לחיים עצמאיים.                                                                                                            

השערות המחקר אוששו באופן חלקי. ממצאים הקשורים ליעד היציאה: ביחס להתפלגות יעדי היציאה השונים (חיים עצמאיים, יציאת מעבר וחזרה לבן הזוג), עולה ממחקרינו כי למעלה מ- 20% מהנשים יוצאות ליציאת מעבר. להפתעתנו בניגוד להשערת המחקר נמצא כי נשים שיצאו ליציאת מעבר מרגישות פחות תחושת סכנה מהנשים שיצאו לחיים עצמאיים (Compton, et al., 1989). עם זאת בהתאם להשערתינו השיפור במצב הנפשי, היה גדול יותר אצל נשים ששהו תקופה ארוכה יותר במקלט, ונטו לצאת יותר לחיים עצמאיים וליציאת מעבר. שכן נמצאה נטייה לרמת פוסט טראומה גבוהה יותר בקרב נשים שחזרו לבן הזוג. באשר לקשר בין דכאון ליעד יציאה לא נמצא כל קשר (Dutton & Painter; 1981; Johnson, Perez, & Zlotnick, 2008). כמו כן נמצא קשר מובהק בין מקום לידה לבין יעד יציאה מהמקלט.                                                                                                       

ממצאים הקשורים למשך שהות: עולה כי משך שהות גבוהה יותר מעלה את הנטייה לסיכוי גבוה יותר ליציאה לחיים עצמאיים, לעומת יציאת מעבר וכן נראה כי בכל המשתנים (מצב נפשי, ציפיותו חוויות במקלט) חלה הטבה בתיאור של האישה את מצבה. ממצאים זה הולמים את השערתינו שיש קשר בין משך שהות ארוך במקלט, לבין עזיבת בן הזוג ובפרט כשאנו רואים שהאישה מדווחת על שפור במשתנים שהוצגו לעיל (Compton et al., 1989; Lyon et al., 2008; Rhatigan et al., 2006). בנוסף  נמצא שככל שתחושת סכנת החיים מבן הזוג גבוהה יותר, כך משך השהות במקלט ארוך יותר. ידוע כי תחושת הסכנה לחיים הינה הסיבה העיקרית לפנייה למקלטים, ונראה שנשים רבות חוות את המקלט כמקום מוגן (Gondolf & Shestakov, 1997; Levinson, 1989; Angless et al.,1998; Dutton, Meyer & Wagner, 2009). נמצאה נטייה לקשר חיובי על גבול המובהקות המקובלת בין חוויות האישה במקלט לבין משך השהות במקלט. מכאן נראה שלחוויה טובה של האישה במקלט ישנה השפעה על שיקוליי האישה באשר למשך שהותה. נתון זה מחזק את התפיסה כי המקלט מהווה כלי עזר טוב ביותר (סקה, 2003Ben- Porat; & Itzhaky, 2008; Hague & Mullender, 2006 ; Wallis & Poulton, 2001). כמו כן נמצאו קשרים בין משתני רקע למשך השהות במקלט: נמצא כי נשים שעברו התעללות בילדות ונשים שעבדו במשך שהותן במקלט, נשארו יותר ימים במקלט וכי נשים העולות מחבר העמים ומאתיופיה נוטות להישאר במקלט יותר זמן מאשר ילידות הארץ.                                                                 

בהתייחס למשך השהות של הנשים במקלט ויעדי היציאה שלהן על רצף המוכנות לשינוי, עולה כי בקצה המסמל סטטוס קוו ביחסים האלימים, נמצאות נשים אשר משך שהותן במקלט קצר יותר והן חזרו לבן הזוג, ובקצה המסמל מוכנות לנקוט בפעולה לשינוי נמצאות נשים אשר משך שהותן במקלט היה ארוך יותר והן יצאו לחיים עצמאיים. הקבוצה אשר יצאה לבני משפחה וחברים לא נמצאה קשורה לשום קבוצה אחרת וייתכן שבכך היא אכן מייצגת קבוצה בפני עצמה אשר ככל הנראה נמצאת בלב הקונפיקלט ביחס לסיום היחסים האלימים, כפי שעולה מן הספרות ((Compton, Michael, Krasavage-Hopkins, Schneideman & Bickman, 1989.   

ממצאי המחקר תרמו ליד במספר מישורים. ראשית בתרומה לידע המועט הקיים על נשים היוצאות מהמקלט לבני משפחה וחברים. שנית במיפוי הגורמים המנבאים את יעד היציאה מהמקלט ומשך השהות בו.  לאור תרומתה של השהייה הממושכת במקלט לסיום היחסים האלימים, יש לחשוב כיצד לאפשר ולעודד שהות ארוכה של הנשים במקלט אשר תעודד שהות ארוכה של הנשים במקלט, תסייע להן להיתרם מהטיפול המוצע ותגביר את יכולתן לתכנן אלטרנטיבות מגורים עם יציאתן מהמקלט.