הורות בקרב אנשים עם/ללא הפרעת דחק פוסט טראומטית: תרומתם של סגנון התקשרות, מצוקה נפשית וצמיחה פוסט טראומטית.

ספרות מחקרית ענפה עוסקת בעשורים האחרונים בנושא השפעת הפרעת דחק פוסט טראומטית על מגוון של היבטים פסיכולוגים והתנהגויות שליליות, ולאחרונה גם בתגובות חיוביות וצמיחה בעקבות אירוע טראומטי. על אף המודעות הקלינית להשלכות הפרעת הדחק הפוסט טראומטית על ההורות, מחקרים בודדים עסקו בנושא זה. מן המחקרים הללו עלה כי קיימת פגיעה משמעותית בהורות של אנשים עם הפרעת דחק פוסט טראומטית. אולם, מחקרים אלו עסקו בעיקר בחיילים אשר נלחמו במלחמות, ובעקבותיה אובחנו עם הפרעת דחק פוסט טראומטית, ולא בהורים מכלל האוכלוסייה, שחוו טראומות מגוונות.

מטרת המחקר הנוכחי היתה לבחון את תפיסת ההורות של אנשים עם הפרעת דחק פוסט טראומטית, שהינם הורים לילדים בגילאי 2-18, הן אבות והן אימהות, אשר חוו אירועים טראומטיים שונים ומגוונים. כאשר ההורות במחקר זה נבחנה באמצעות שני משתנים: התנהגות הורית ושביעות רצון מההורות. זאת בהשוואה לקבוצת ביקורת, ללא הפרעת דחק פוסט טראומטית, המתאימה במאפייני הרקע לקבוצת ההורים עם הפרעת דחק פוסט טראומטית. השערות המחקר גרסו כי הורים עם הפרעת דחק פוסט טראומטית יימצאו עם מאפייני התנהגות הורית שלילית יותר, ועם שביעות רצון מההורות נמוכה יותר, מאשר הורים ללא הפרעת דחק פוסט טראומטית. כמו כן, שוער כי ככל שמספר סימפטומי הפרעת דחק פוסט טראומטית רב יותר, ההתנהגות ההורית תהיה שלילית יותר ושביעות הרצון מההורות נמוכה יותר. השערה נוספת היתה כי ההיסטוריה הטראומטית של ההורה וסגנון ההתקשרות שלו יהיו קשורים למשתני ההורות. לבסוף, נבדקה תרומתם של דיכאון וצמיחה פוסט טראומטית כמשתנים שעשויים לתווך את הקשרים בין הפרעת דחק פוסט טראומטית לבין התנהגות הורית ושביעות רצון מההורות.

אוכלוסיית המחקר כללה 94 הורים לילדים בגילאי 2-18, מחציתם עונים על הקריטריונים של הפרעת דחק פוסט טראומטית, ומחציתם קבוצת ביקורת שאינם עונים על הקריטריונים של הפרעת דחק פוסט טראומטית, המותאמת לקבוצת המחקר במגדר, בגיל, בגיל הילד שעליו מולא השאלון, בשנות השכלה ובמצב משפחתי. ההורים עם הפרעת דחק פוסט טראומטית אותרו דרך שלוש מרפאות פסיכיאטריות במרכזיים הרפואיים: "הדסה עין כרם" בירושלים, "איכלוב" בתל-אביב ו"הלל יפה" בחדרה. דרך נוספת להעברת השאלון היתה באמצעות בניית אתר וירטואלי שנבנה לצורך המחקר, אשר הופץ דרך מטפלים ופרסום באתרים וירטואליים מותאמים. העברת השאלונים לקבוצת הביקורת נעשתה בשיטת "כדור שלג", באמצעות מילוי שאלונים בכתב ושאלונים מקוונים דרך אתר המחקר באינטרנט. הנבדקים התבקשו לענות על שאלונים של התנהגות הורית  (APQ-9; Elgar, Waschbusch, Dadds, & Sigvaldason, 2007), שאלון שביעות רצון מההורות (Parenting Satisfaction; Kurdek & Fine, 1991), שאלון תסמינים פוסט טראומטיים (PDS; Foa, Cashman, Jaycox, & Perry, 1997 ), שאלון צמיחה פוסט טראומטית (PTGI; Tedeschi & Calhoun, 1996), שאלון לסיווג סגנונות התקשרות (ECR; Brennan, Clark, & shaver, 1998), שאלון להערכת דכאון ( BDI-II; Beck, Steer, & Brown, 1996), ושאלון דמוגרפי.

ממצאי המחקר מצביעים על הבדלים בין הקבוצות בשביעות הרצון מההורות, בהיסטוריה טראומטית, בסגנון התקשרות, בדיכאון ובצמיחה פוסט טראומטית. ההשערות הקשורות להבדלים בין קבוצות המחקר בהתנהגות ההורית אוששו באופן חלקי, כאשר נמצא הבדל בין הקבוצות בחוסר העקביות במשמעת של ההורים כלפי ילדיהם. בנוסף, כפי ששוער, נמצא כי ככל שמספר הסימפטומים הפוסט טראומטיים רב יותר כך חוסר העקביות במשמעת ההורית גדול יותר, ושביעות הרצון מההורות נמוכה יותר. ממצאי המחקר אוששו גם את ההשערה כי ככל שקיימים יותר אירועים טראומטיים בעבר, כך חוסר העקביות במשמעת ההורית גדול יותר, ושביעות הרצון מההורות נמוכה יותר. באשר לסגנון ההתקשרות ממצאי המחקר מעלים כי ככל שסגנון ההתקשרות של ההורים נמנע או חרד יותר, כך שביעות הרצון מההורות נמוכה יותר. אולם לא נמצא קשר בין סגנון ההתקשרות להתנהגות ההורית. ממצאי המחקר מעידים גם כי ככל שרמת הדיכאון גבוהה יותר כך חוסר העקביות במשמעת ההורית גדול יותר ושביעות הרצון מההורות נמוכה יותר. אולם בניגוד למשוער נמצא כי ככל שהצמיחה הפוסט טראומטית רבה יותר כך שביעות הרצון מההורות נמוכה יותר.

בהמשך לכך, בהתאם להשערת המחקר, ממצאי המחקר הנוכחי מצביעים על התרומה של דיכאון כמשתנה מתווך בין סימפטומי הפרעת דחק פוסט טראומטית לבין שביעות הרצון מההורות. אולם, בניגוד למשוער, דיכאון וצמיחה פוסט טראומטית לא נמצאו כמתווכים בין סימפטומי הפרעת דחק פוסט טראומטית לבין התנהגות הורית, וכן צמיחה פוסט טראומטית לא נמצאה כמתווכת בין סימפטומי הפרעת דחק פוסט טראומטית לבין שביעות הרצון מההורות. מממצאים אלו עולה המשמעות של סימפטומי הפרעת דחק פוסט טראומטית כמשמעותיים וקשורים להתנהגות ההורית, ללא תיווך של דיכאון וצמיחה פוסט טראומטית. כמו גם חשיבותו של הדיכאון בתרומה לקשר שבין סימפטומי הפרעת דחק פוסט טראומטית לבין שביעות הרצון מההורות. לבסוף, בחינת התרומה היחסית של משתני המחקר לחוסר עקביות במשמעת נמצא כי ההבדל בין קבוצות ההורים עם וללא הפרעת דחק פוסט טראומטית מנבא על חוסר עקביות במשמעת ההורית. כמו כן בחינת התרומה היחסית של משתני המחקר לשביעות הרצון מההורות מצביעה על כך כי מאפיינים של דיכאון וסגנון התקשרות נמנע, כמנבאים שביעות רצון נמוכה מההורות.

תרומתו של המחקר הנוכחי הינה במישור התאורטי, המחקרי והקליני בנושא ההשלכות של  הפרעת דחק פוסט טראומטית על הורות. המחקר הנוכחי הרחיב והעמיק את הידע התאורטי המצומצם הקיים אודות ההורות של אנשים עם הפרעת דחק פוסט טראומטית, וכן על משמעותה הרבה של הפרעת דחק פוסט טראומטית, כמו גם המצוקה הנלווית להפרעה לצד הצמיחה מהטראומה. לאור ממצאי המחקר עולה החשיבות להגברת המודעות הקלינית להשלכות של הפרעת דחק פוסט טראומטית על ההורים עצמם, כמו גם התבוננות רחבה וכוללת יותר על כלל בני משפחתם, ובפרט  על ילדים. כמו כן עולה הצורך בפיתוח תוכניות מניעה וטיפול מתאימות בקרב ההורים ובני משפחותיהם, תוך דגש על ההשלכות השליליות של הפרעת דחק פוסט טראומטית, לצד צמיחה מחוויית הטראומה. בנוסף, המציאות שבה ילדים גדלים עם הורה המתמודד עם הפרעת דחק פוסט טראומטית המאופיינת בין השאר בתסמינים שליליים כגון הימנעות רגשית, נטייה לרגזנות ולהתפרצויות זעם, עלולה להעמיד את אוכלוסיית ילדי הורים אלו כאוכלוסייה בסיכון. מכאן חשיבות רבה למחקר שיכול לסייע לאוכלוסיית ילדים זו.