חוויתם של ילדים שגורשו מגוש קטיף וצפון השומרון

פינוי אוכלוסיות אזרחיות התרחש משחר ההיסטוריה ברחבי העולם. לפינויי אוכלוסיה השלכות רבות ומגוונות על מצבם הנפשי של המפונים, הכוללות בין השאר סימפטומים פוסט טראומטיים, דיכאון, קשיי הסתגלות, וחוויות של אובדן ואבל. בחודש אוגוסט 2005 החל יישום "תוכנית ההתנתקות" ופינויים של יותר מ-8,000 תושבים ביניהם כ-3,500 ילדים עד גיל 14 מגוש קטיף ומצפון השומרון. לאירוע זה מאפיינים דומים לפינויים אחרים, אך גם מאפיינים ייחודיים. המחקר בנושא נמצא, מטבע הדברים, בראשית דרכו.

המחקר הנוכחי מציע הצצה לעולמם של 18 ילדים בגילאי 9-12 שפונו מגוש קטיף (בגילאי 4-7). מטרתו לבחון את חוויתם מנקודת מבט פנומנולוגית באמצעות ראיון עומק מובנה למחצה, כ-5 שנים לאחר הפינוי.

מניתוח הראיונות עולות מספר תמות מרכזיות. הראשונה מתמקדת בחוויית הגירוש עצמו. הילדים מדווחים על תחושות הלם והפתעה לצד תגובות רגשיות של פחד, עצב וכאב. בנוסף סיפרו הילדים על היותם עדים לתגובות שונות של המבוגרים סביבם. תמה נוספת עליה מרחיבים הילדים היא האובדנים הרבים שחוו: אובדן הבית, המקום והמרחב, האובדן החברתי, וגדיעת העתיד. תמה שלישית מתמקדת בשינויים בתחושת השייכות של הילדים וברצונם לחזור אל גוש קטיף. הילדים מדברים גם על משמעות הגירוש עבורם כיום. הם מדווחים על התמיכה הקהילתית והחברתית כגורם שהקל על התמודדותם. עוד עולה מדברי הילדים הקושי המתמשך לדבר על הגירוש ועל הכאב המתלווה אליו: לפניו, במהלכו ולמעשה עד היום.

פרק הדיון נבנה סביב שלושה צירים מרכזיים: חוויית הגירוש כאירוע טראומטי שהביא עמו שבר בתפיסות העולם; האובדנים שחוו הילדים והאבל עליהם; והקושי להבין ולעבד את שחוו.

מסיבות שונות עולם המבוגרים, ובכללו המשפחות כמו גם החוקרים בתחום, התקשה לתת מקום לחוויות הילדים המפונים. הבנת החוויה הייחודית של הילדים הצעירים מאפשרת לעזור להם בהכנה, בהתמודדות ובעיבוד של אירוע מסדר גודל כזה.