התנסויותיהם של מטפלים עם מטופלים יוצאי ברה"מ לשעבר

מחקר זה נועד לבחון את התנסויותיהם של מטפלים בטיפול נפשי עם יוצאי ברה"מ (ראו הערה בהקדמה). סקירת הספרות העוסקת בטיפול באוכלוסייה זו, הן בישראל והן בארה"ב, מגלה שמרבית העבודה הטיפולית מתמקדת בהתמודדות עם ההגירה ועם רכישת זהות חדשה, ועוסקת פחות ביחסים הטיפוליים שבין המטפל למטופל. המחקר הנוכחי מבקש להרחיב את ההבנה בדבר יחסים טיפוליים עם יוצאי ברה"מ באמצעות כלים איכותניים.

המחקר נערך על פי עקרונות הגישה האיכותנית פנומנולוגית. נעשה ניסיון ללמוד מהתנסויותיהם וחוויותיהם האישיות של מטפלים העוסקים בעבודה פסיכותרפויטית עם יוצאי ברה"מ, על ההיבטים השונים של היחסים הטיפוליים המתקיימים עם מטופלים אלה. שאלת המחקר המרכזית הייתה "מהן חוויות המטפלים העוסקים בפסיכותרפיה עם יוצאי ברה"מ".

המחקר התבסס על ראיונות עומק מובנים למחצה עם ארבעה עשר מטפלים שעובדים או עבדו עם מטופלים יוצאי ברה"מ במסגרות ציבוריות בתחום בריאות הנפש ובמסגרות טיפוליות פרטיות. שמונה מבין המרואיינים הם יוצאי ברה"מ ודוברי השפה הרוסית ושישה מהם ילידי הארץ או מדינות אחרות ואינם דוברי רוסית.

הראיונות הונחו על ידי המראיינת בעזרת "מדריך ריאיון" שהקיף היבטים שונים של חוויית מטפלים עם מטופלים יוצאי ברה"מ, הוקלטו ותומללו לאחר מכן. המרואיינים התייחסו לאופן בו הם תופסים את המטופלים יוצאי ברה"מ ולאופן בו הם מעריכים שהמטופלים תופסים אותם, לקשיים הייחודיים המאפיינים את העבודה עם אוכלוסייה זו, לחוויות של הצלחה וכישלון בעבודתם עם מטופלים אלה ולסוגיות הנוגעות לשפה הרוסית המשותפת או להיעדרה בטיפול. המרואיינים הדגימו את הבנותיהם דרך תיאורי מקרים.

הניתוח נערך בשלושה שלבים, ועלו ממנו שבע תמות עיקריות: 1. יוצאי ברה"מ בעיני המטפלים; 2. כיצד נתפס טיפול בעיני יוצאי ברה"מ; 3. יוצאי ברה"מ כמטופלים; 4. חוויית המטפל עם יוצאי ברה"מ; 5. מה מסייע למטפלים בעבודתם עם יוצאי ברה"מ; 6. שפה; 7. אמון וחשדנות.

ניתוח הממצאים מתייחס גם למוצאם של המרואיינים. בתמות אחדות לא נמצאו הבדלים בין שתי קבוצות המרואיינים ובאחרות ההבדלים היו בולטים ומשמעותיים. מהממצאים עלה כי בדומה למתואר בספרות, המטפלים רואים כמאפיינים בולטים של יוצאי ברה"מ את עצם היותם מהגרים, את מורכבות הזהות התרבותית שלהם, את הדפוסים המשפחתיים המתאפיינים במשפחות רב דוריות וחד הוריות וברמת סביכות גבוהה מהנהוג בישראל, את הדרשנות הגבוהה מהילדים ושימת דגש על החלק האינטלקטואלי לעומת הרגשי, וכן חשדנות הנובעת, לדברי המרואיינים, מהמשטר הטוטליטרי שבו גדלו והתחנכו המטופלים. בחלק זה של הממצאים לא נמצאו הבדלים ניכרים בין מרואיינים יוצאי ברה"מ לבין אלה שאינם יוצאי ברה"מ.

 ממצאי המחקר מגלים את האופן בו מאפיינים אלו משפיעים על התנהלות היחסים הטיפוליים ובאים לידי ביטוי בקושי בבניית אמון, באופן שהמטופלים תופסים טיפול, בציפיותיהם מהטיפול ומהמטפל, בנטייה להתבוננות קונקרטית ובהשפעת הכח הפועל מהבית כנגד השינוי אותו מציע הטיפול. בחלק זה של הממצאים נמצא הבדל בין מטפלים יוצאי ברה"מ לבין אלה שאינם יוצאי ברה"מ הן ביכולת המטפלים להעלות תכנים אלו לתוך השיח הטיפולי והן בקושי שלהם לשאת את המאפיינים הייחודיים של המטופלים יוצאי ברה"מ. חוויותיהם של מטפלים יוצאי ברה"מ הושפעו יותר מתהליכים קאונטרטרנספרנסיאליים שמקורם בדמיון ובקרבה לחוויות המטופלים ואילו חוויותיהם של מטופלים שאינם יוצאי ברה"מ נצבעו במידה רבה בתחושות של זרות וניכור.

פרק נרחב של הממצאים עוסק בסוגיית השפה. בפרק זה התייחסו המרואיינים למשמעויות שהם ומטופליהם מייחסים לקיומה או היעדרה של שפה משותפת בטיפול. המרואיינים הבחינו בין שפת דיבור (language) לבין שפה רגשית ועמדו על היעדר או מיעוט היכולת של מטופלים יוצאי ברה"מ לעשות שימוש בשפה רגשית. מדברי המרואיינים יוצאי ברה"מ עלה האופן בו נעשה שימוש במרחב שנוצר מקיומן של שתי שפות אפשריות בחדר.

לסיכום, מחקר זה מעודד התבוננות מעמיקה יותר של מטפלים בתהליכי הטרנספרנס והקאונטרטרנספרנס התרבותיים בבואם לטפל ביוצאי ברה"מ ובמשמעויות שהם ומטופליהם מעניקים לקיומה או להיעדרה של שפת אם משותפת. בפן המערכתי, תוצאות המחקר מגלות כי בשל מאפייניהם הייחודיים של מטופלים יוצאי ברה"מ ובעיקר הקושי בביסוס יחסי אמון והקניית שפה רגשית, הטיפול בהם נמשך פרק זמן רב יותר ועלול ליצור קושי  למטפלים (בעיקר לפחות מנוסים שבהם). לפיכך, חשוב לתת את הדעת בעיקר במערכות ציבוריות, ולאפשר הן פרק זמן ארוך יותר לצורך ביסוס הקשר, והן את התמיכה הדרושה למטפלים.