אבהות במצב של סיכון בטחוני

בעשורים האחרונים, החברה המודרנית חווה שינויים חברתיים מהירים אשר השפיעו על תפקידם ההורי של אבות והביאו לעליה בהשתתפותם במשימות גידול הילדים. כתוצאה מכך, הספרות המחקרית אשר עד אמצע שנות ה-70' של המאה הקודמת התעניינה בעיקר בקשר אם-תינוק (נגר, 1997), עברה להתמקד בתפקיד האב ובהשלכותיה של מעורבותו בחייהם. הצטברו עדויות לכך שקיים קשר חיובי בין מעורבות האב, החל משלב הלידה, לבין ההתפתחות הקוגניטיבית, הרגשית, ההתנהגותית והחברתית של ילדיו, לאורך מעגל החייםHawkins,) Lovejoy, Holmes, Blanchard & Fawcett, 2008). יחד עם זאת, מאחר ותפקיד האב, בהשוואה לתפקידה של האם,  אינו מוגדר חברתית בצורה ברורה, נראה שתפקיד זה גמיש יותר ומתאים עצמו להקשר החברתי הספציפי שבו הוא מתקיים. לאור זאת התגבשה ההבנה כי תרומתם של אבות לגידול ילדיהם קשורה באופן הדוק לקונטקסט חייהם הייחודי.

חשיפה לסיכון ביטחוני הנה מאפיין אינהרנטי של החיים במדינת ישראל. בשני העשורים האחרונים, חשיפה זו מאופיינת במלחמות ומתקפות טרור כנגד האוכלוסייה האזרחית אשר אינה יכולה לנבא את הפגיעה, להתכונן לה או להתגונן מפניה. מגוון האירועים הביטחוניים שפקדו את ישראל בשנים האחרונות היו בחלקם בעלי אופי אקוטי, קרי, חריפים ותחומים בזמן, כגון מבצע "עופרת יצוקה" שנמשך כשלושה שבועות במהלך דצמבר 2008- ינואר 2009; בעוד שאחרים היו בעלי אופי כרוני, היינו, מאיימים באופן ארוך טווח או כוללים חוויות חוזרות ונשנות ממושכות (Lahad & Leykin, 2010). דוגמא לכך הוא הירי החוזר ונשנה של רקטות קאסם על תושבי שדרות ועוטף עזה, מאז שנת 2001 ועד היום.

השלכותיה של החשיפה לסיכון ביטחוני נבחנה בקרב ילדים, והצביעה על עליה בשכיחותם של חרדה וסימפטומים פוסט טראומטיים לצד תוצאות חיוביות כגון תהליכי צמיחה (Laufer & Solomon, 2006). יחד עם זאת, ההתייחסות להורות בקונטקסט זה הנה מועטה. מאחר ותפקודו של ההורה הנו משאב קריטי להתמודדות עם מצב טראומטי עבור הילד  Laor,) Wolmer, & Cohen, 2001), עולה החשיבות של בחינת המאפיינים ההוריים המושפעים מהמצב הביטחוני וכיצד אלה קשורים למעורבות ההורה בחיי ילדו. 

לאור כל האמור לעיל, המחקר הנוכחי בחן את אבהותם של גברים החיים בקונטקסט של סיכון ביטחוני, נושא שזכה להתייחסות מחקרית דלה. מהמחקר הקיים, ניתן ללמוד כי אבות החשופים לסיכון בטחוני, חווים תחושות של דחק עקב האחריות הרובצת לפתחם- להגן על בת זוגם וילדיהם (פגורק-אשל, 2006). יחד עם זאת, ההיבטים ההוריים עליהם משפיע המצב אינם ברורים דים.

המחקר הנוכחי נעשה על בסיס המודל של קבררה ואחרים (Cabrera, Fitzgerald, Bradley & Roggman, 2007), המניח כי מאפייניו האישיים של האב תורמים למעורבותו בחיי ילדיו וכי מאפיינים משפחתיים וקונטקסטואליים עשויים למתן את הקשר בין מאפייני האב למעורבותו. בהתאם לכך, מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבחון את הקשר בין מאפייני האב -תחושת יעילות הורית, סגנון הורי ובריאות נפשית, לבין מעורבותו בחיי ילדיו, תוך התייחסות לשני משתנים ממתנים: שיתוף פעולה הורי וחשיפה לסיכון ביטחוני. הרציונאל לבחירת משתנים הוריים אלה נבע מהקשר המבוסס הקיים בינם לבין המעורבות מחד, ועקב הפוטנציאל הגבוה שלהם להיות מושפעים מהקונטקסט הביטחוני מאידך. המחקר התמקד במעורבות הישירה (Engagement) של האבות בגידול ילדיהם, כפי שבאה לידי ביטוי בטיפול היום-יומי, בפיקוח והטלת משמעת, בבילוי זמן משותף, ובהתייחסות רגשית כלפיהם.

השערות המחקר היו כי אבות החשופים לסיכון בטחוני ידווחו על תחושת יעילות הורית נמוכה יותר, יפגינו סגנון הורות סמכותני יותר וידווחו על יותר מצוקה נפשית, בהשוואה לקבוצת הביקורת. כפועל יוצא מכך, אבות אלה ידווחו על מעורבות אבהית נמוכה יותר. כן שוער כי חשיפה כרונית לסיכון ביטחוני תהיה בעלת השלכות שליליות יותר על מאפייניהם ההוריים ומעורבותם של אבות, בהשוואה לחשיפה אקוטית. בנוסף, שוער קיים קשר בין מאפייני האב לבין מעורבותו וכי קשר זה יהיה תלוי במידת שיתוף הפעולה ההורי ובחשיפה לסיכון ביטחוני.

במחקר השתתפו 293 אבות נשואים, שהנם הורים לילדים בגילאי שנה עד 12. האבות חולקו ל-3 קבוצות מחקר בהתאם לחשיפה לסיכון בטחוני במקום מגוריהם: חשיפה ממושכת (n=88)- קבוצה שכללה אבות משדרות ועוטף עזה; חשיפה אקוטית בעקבות מבצע עופרת יצוקה (n=106)- כללה אבות מאזור אשדוד וב"ש; וקבוצת ביקורת (n=99) שכללה אבות מאזור המרכז.

חשיפה לסיכון ביטחוני נבחנה הן בהיבט האובייקטיבי, קרי, מקום מגוריו של האב ובדיקת סוגי החשיפה לטרור שחווה, והן בהיבט הסובייקטיבי- דרך שאלון תחושת הביטחון של הנטמן (1992). האבות מלאו שאלונים המתייחסים למעורבותם ההורית (גפר- דור, 2004); ליעילותם הורית הכללית (מסוגלות הורית ותפיסה עצמית הורית) (Johnston & Mash, 1989), וכן הספציפית בהתייחס למצב הביטחוני; סגנון הורי (Buri, 1991); בריאות נפשית (פלוריאן ודרורי, 1990); ברית הורית (Abidin & Brunner, 1995); ושאלון פרטים דמוגרפיים.

תהליך איסוף הנתונים החל בפברואר 2009, כשבועיים לאחר סיום מבצע "עופרת יצוקה", והסתיים בסוף מרץ 2009 . האבות גויסו בעיקר דרך פניה לגנים ובתי ספר ובאמצעות מקומות העבודה.

מממצאי המחקר עולה כי בניגוד להשערות המחקר, אבות החשופים לסיכון ביטחוני במקום מגוריהם תופסים את מסוגלותם ההורית בהתייחס למצב הביטחוני כגבוהה יותר, בהשוואה לאבות מקבוצת הביקורת. אבות החשופים לסיכון ביטחוני במקום המגורים אף מדווחים על תחושת סכנה גבוהה יותר בעקבות המצב הביטחוני, אך בשילוב עם מידה רבה יותר של אמון במערכות הביטחון, בהשוואה לקבוצת הביקורת. מבין האבות החשופים לסיכון ביטחוני, עולה כי אבות החשופים לסיכון כרוני הנם בעלי סגנון הורות סמכותי יותר בהשוואה לאבות החשופים לסיכון ביטחוני אקוטי.  לא נמצאו הבדלים מובהקים בין קבוצות המחקר במשתני הבריאות הנפשית, כאשר ביחס לנורמה בקרב גברים ישראלים, האבות במחקר הנוכחי נמצאו כבעלי רווחה נפשית מעט נמוכה ביחס לנורמה ובעלי מצוקה נפשית גבוהה ביחס לנורמה. לא נמצאו הבדלים בין קבוצות המחקר במעורבות ובשיתוף הפעולה ההורי, כאשר רמות המעורבות ושיתוף הפעולה המדווחות היו גבוהות.

השערות המחקר בנוגע לקשר בין מאפייני האב למעורבותו בחיי ילדיו אוששו ברובן. מאפייני האב המתבטאים בתחושת יעילות הורית גבוהה, סגנון הורות סמכותי יותר, ורווחה נפשית גבוהה יותר נמצאו קשורים למעורבות הורית גבוהה יותר בהיבטים של טיפול ישיר, בילוי משותף עם הילד והפגנת התייחסות רגשית כלפיו. מעורבות בהיבט של הטלת משמעת נמצאה בקשר שלילי עם היעילות ההורית הכללית ובקשר חיובי עם סגנון ההורות הרודני ומצוקה נפשית. הקשר בין משתני הבריאות הנפשית למעורבות האבות נמצא כמתווך על ידי משתני היעילות ההורית.

בנוסף, נמצא כי חשיפה כרונית בשילוב עם מצוקה נפשית נמוכה, וכן תחושת הסכנה, מיתנו את הקשר בין התפיסה העצמית ההורית הביטחונית לבין  מעורבות האבות בטיפול ישיר ובילוי זמן משותף. חשיפה אקוטית בשילוב עם סגנון הורות סמכותי, מיתנו את הקשר בין התפיסה העצמית ההורית לבין המעורבות בטיפול ישיר. החשיפה האקוטית וכן שיתוף הפעולה ההורי, מיתנו את הקשר בין סגנון ההורות הסמכותי לבין המעורבות בבילוי משותף והתייחסות רגשית. בנוסף, שיתוף הפעולה ההורי נמצא כממתן בקשר בין המסוגלות ההורית הביטחונית לבין המעורבות בהטלת משמעת.  

מן הממצאים ניתן ללמוד כי אבות מפגינים חוסן אל מול המצב הביטחוני ואף חווים תוצאות חיובית בעקבותיו, כדוגמת תחושת מסוגלות הורית גבוהה להתמודד כהורים עם איומים ביטחוניים. תחושה זו מסייעת בפני עצמה כנראה להתמודדות עם המצב וכן מקדמת את מעורבותם של האבות בחיי ילדיהם.

החשיפה לסיכון ביטחוני, בין אם היא אקוטית ובין אם כרונית, גורמת לכך שאבות אשר בתנאים רגילים נוטים למעורבות נמוכה עקב מאפייניהם ההוריים, יטו למעורבות גבוהה בתנאים של איום ביטחוני. יחד עם זאת, יתכן כי ההסברים האפשריים לתופעה זו הנם שונים בהתייחס לאופי מצב הלחץ. במצב של חשיפה אקוטית, נראה שמאפייני המצב גוברים על מאפייניו האישיים של האב. כאשר הלחץ הנו בשיאו יתכן שהמעורבות הנה פעולה אוטומטית כמעט, הנובעת מצורך ואחריות הורית בסיסית להגן על הילד והיא חזקה יותר ממאפיינים אחרים של האב כדוגמת סגנונו ההורי. לעומת זאת, במצב של חשיפה כרונית נראה כי המעורבות מהווה מנגנון פיצוי , שמקורותיו עשויים להיות תחושות אשמה עקב הבחירה להמשיך ולהתגורר באזור הסיכון. בשני המצבים, המעורבות עשויה לענות על הצורך של האב בשליטה, המתערערת בעקבות המצב הביטחוני. 

ממחקרנו עולה כי לאבות עשויה להיות תרומה ייחודית למשפחה המתמודדת עם איום ביטחוני, המתבטאת הן בידע מעשי אודות התמודדות עם איומים ביטחוניים, הן בתפיסות חיוביות של המצב והן במעורבות פעילה בהיבטים השונים בחיי הילד.