הקשר בין רמת המצוקה הנפשית לבין תחושת מסוגלות עצמית ותמיכה חברתית בקרב לוחמי מילואים לאחר השתתפותם במלחמת חרבות ברזל

רקע: שירות צבאי בזמן מלחמה מהווה גורם סיכון משמעותי להתפתחות של מצוקה נפשית, בדגש על הפרעות דיכאון וחרדה והפרעה פוסט-טראומטית (Hoge et al., 2004). מחקרים מצביעים על שיעורים גבוהים של הפרעות אלו בקרב חיילים שחוו קרבות, בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. שיעורים אלה נובעים בעיקר לאור חשיפה לאירועים טראומטיים מסכני חיים, כגון לחימה אלימה ואובדן חברים לנשק (Ramchand et al., 2010; Tanielian & Jaycox, 2008). בשנים האחרונות גוברת ההבנה כי לצד הסיכון להשלכות שליליות כתוצאה מחשיפה לטראומה, קיימים משאבי חוסן היכולים להגן מפני ההשפעות השליליות. המחקר הנוכחי נשען על תיאוריית שימור המשאבים (Hobfoll, 1989) אשר מציע מסגרת תאורטית לניתוח התמודדות עם דחק, תוך התמקדות במשאבים אישיים וחברתיים כקשורים לרמות נמוכות יותר של מצוקה נפשית (Hobfoll & Ford, 2010). התיאוריה מתארת ארבע קטגוריות של משאבים: משאבים חומריים, משאבי תנאים, משאבים אישיים ומשאבי אנרגיה(Hobfoll, 2012) .

שיטה: המחקר הוא מחקר כמותי, אשר נתוניו נאספו כחלק מהתערבות קלינית עם לוחמי מילואים במסגרת מלחמת חרבות ברזל, בשיתוף הענף הקליני בצה"ל ולאחר אישור ועדת הלסינקי הצבאית. המחקר בחן את הקשר בין רמת המצוקה הנפשית: רמת התסמינים הפוסט-טראומטיים, תסמיני החרדה ותסמיני הדיכאון, לבין משאבי חוסן כגון תמיכה חברתית ותחושת מסוגלות עצמית, בשתי נקודות זמן: סמוך לסיום שירות המילואים (T1) וכשלושה חודשים לאחר מכן (T2). בנוסף נבחן הקשר בין טראומה מצטברת, החשיפה לאירועים טראומטיים שהתרחשו טרם הלחימה, לבין תסמיני המצוקה, וכן הקשר בין תפקיד הלוחם בזמן הלחימה לבין רמת המצוקה הנפשית. המדגם בנקודת הזמן הראשונה כלל 371 לוחמי מילואים (כולם גברים, גילאי 21-46), ו-68 מתוכם השיבו גם על המדידה החוזרת. כלי המחקר כללו שאלון PCL-5 לתסמינים פוסט-טראומטיים,  GAD-7לתסמיני חרדה ו PHQ-8לתסמיני דיכאון, גרסה מקוצרת של שאלון המסוגלות העצמית הכללית (GSES) וגרסה מקוצרת של הסולם הרב-ממדי לתמיכה חברתית נתפסת (MSPSS). לבחינת השערות 1-8 נערכו שלושה ניתוחי רגרסיה לינארית מרובה, ולבחינת השערות 9-10 נערכו ניתוחי מיתון למדידות חוזרות באמצעות תוסף Memore.

ממצאים: ממצאי המחקר הצביעו על כך שמשאבי חוסן אישיים וחברתיים קשורים לרמות נמוכות יותר של מצוקה נפשית בקרב לוחמי המילואים. תמיכה חברתית נמצאה כמשאב החוסן המשמעותי והעקבי ביותר, והייתה קשורה לרמות נמוכות יותר של תסמינים פוסט־טראומטיים, תסמיני חרדה ותסמיני דיכאון. תחושת מסוגלות עצמית נמצאה אף היא קשורה באופן מובהק לרמות נמוכות יותר של מצוקה נפשית. מנגד, אובדן של חבר קרוב באירועי ה־7 באוקטובר, טרם הלחימה, זוהה כגורם סיכון עקבי ומשמעותי לרמות גבוהות יותר של מצוקה נפשית בכל שלושת מדדי המצוקה. בנוסף, לחימה ככוח חביר נקשרה לרמות גבוהות יותר של תסמינים פוסט־טראומטיים, אך לא לתסמיני חרדה או דיכאון. בניתוחי האורך לא נמצאו אפקטי מיתון מובהקים של תמיכה חברתית או של תחושת מסוגלות עצמית על השינוי במדדי המצוקה לאורך הזמן.

מסקנות וחשיבות המחקר: ממצאי המחקר מחזקים את תיאוריית שימור המשאבים ומדגישים את מרכזיותה של התמיכה החברתית כמשאב החוסן המשמעותי ביותר בקרב לוחמי מילואים. הממצאים מצביעים על הצורך בפיתוח תוכניות לחיזוק רשתות התמיכה החברתית של לוחמים, הן במהלך השירות והן לאחריו, תוך מעורבות המשפחה והקהילה האזרחית. כמו כן, הממצאים מדגישים את החשיבות של סינון ומעקב ממוקד אחר לוחמים שחוו אובדן אישי טרם הלחימה, ואת הצורך בהתערבויות ייעודיות ללוחמים הפועלים ככוח חביר. זיהוי מוקדם של לוחמים הנמצאים בסיכון, בשילוב חיזוק משאבי החוסן, עשוי לצמצם את הסיכון להתפתחות תחלואה נפשית כרונית בקרב אוכלוסייה הנושאת נטל ביטחוני כבד.