הקשר בין ייצוגי מחלה, אסטרטגיות התמודדות וסטיגמה לבין היענות לטיפול בקרב אנשים עם סוכרת סוג 1: השוואה בין נשים וגברים בחברה הערבית

סוכרת סוג 1 היא מחלה אוטואימונית כרונית המאופיינת במחסור באינסולין, הניתנת לניהול באמצעות טיפול עצמי יומיומי הדורש מעקב ומאמץ לאורך החיים. אי-היענות לטיפול במחלה עלולה להוביל לסיבוכים חמורים ואף למוות (משרד בריאות, 2023 Alvarado-Martel et al., 2019;). מחקרים מראים כי אוכלוסיות במצב סוציו-אקונומי נמוך וקבוצות מיעוט, כגון ערבים בישראל, נוטים להפגין רמות נמוכות יותר של היענות לטיפול בסוכרת סוג 1 (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2024Nonogaki et al., 2019;). מחקרים במחלות כרוניות אחרות, כמו הפרעות נפשיות, אסתמה ואיידס, מצביעים על כך שתפיסות מחלה, סטיגמה ואסטרטגיות התמודדות מהווים משתנים מרכזיים המסבירים היענות לטיפול במחלות כרוניות (Ninnoni et al., 2023; Tran et al., 2022; Wolfgang et al., 2023). עם זאת, טרם נבחן הקשר בין משתנים אלה להיענות לטיפול בסוכרת סוג 1 בקרב החברה הערבית, ובפרט תוך בחינת הבדלים בין נשים לגברים.

מטרת המחקר: לבחון את הקשר בין ייצוגי מחלה, אסטרטגיות התמודדות וסטיגמה לבין היענות לטיפול בקרב חולי סוכרת סוג 1 מהחברה הערבית בני 18 ומעלה, תוך השוואה בין נשים לגברים, על בסיס מודל הוויסות העצמי (Self-Regulation Model; SRM; Leventhal et al., 1980).

שיטת המחקר: המחקר התבסס על מדגם נוחות שכלל 156 חולי סוכרת סוג 1 בני 18 ומעלה, כמחציתם גברים וכמחציתם נשים, אשר גויסו דרך עמותות סוכרת ורשתות חברתיות. כלי המחקר-משתנה תלוי- היענות לטיפול נמדדה באמצעות גרסה מתוקפת של שאלון היענות לטיפול עצמי (Self-Care Inventory Revised Version; Weinger et al., 2005). משתנים בלתי תלויים: ייצוגי מחלה נמדדו באמצעות שאלון תפיסת מחלה מקוצר Brief Illness Perception Questionnaire; Broadbent et al., 2006)); סטיגמה הוערכה באמצעות שאלון הערכת סטיגמה לסוכרת סוג 1 (Type 1 Diabetes Stigma Assessment Scale - DSAS; Browne et al., 2017); אסטרטגיות התמודדות נבדקו באמצעות הגרסה המקוצרת של שאלון לוויסות רגשי קוגנטיבי (CERQ-Short Cognitive Emotion Regulation Questionnaire-Short; Garnefski & Kraaij, 2007). משתנים סוציו-דמוגרפיים: כללו מגדר, גיל, השכלה, מצב משפחתי ומספר ילדים; משתנים קליניים של המחלה: כללו את משך המחלה, סוג הטיפול הניתן ואם קיימות מחלות כרוניות נוספות.

ממצאים: המשתתפים דיווחו על היענות בינונית-גבוהה לטיפול (ממוצע = 3.19, ס.ת = 0.62, טווח= 1-5). לא נמצאו הבדלים מובהקים בין נשים לגברים בהיענות לטיפול (t = -1.14, p = 0.127). עם זאת, נשים דיווחו על רמות גבוהות יותר של סטיגמה עצמית הקשורה לחששות זהות בהשוואה לגברים (t = -1.95, p = 0.023). גברים דיווחו על שימוש גבוה יותר באסטרטגיות התמודדות לא הסתגלותיות (t = 2.01, p = 0.023 ), ניתוח מודל המחקר הצביע על כך שייצוגי מחלה שליליים הסבירו היענות נמוכה יותר לטיפול; סטיגמה עצמית הקשורה בחששות זהות נמצאה קשורה להיענות גבוהה יותר, וסטיגמה הקשורה באשמה ושיפוט נמצאה קשורה לרמות נמוכות של אסטרטגיות התמודדות הסתגלותיות. בנוסף, אסטרטגיות התמודדות לא הסתגלותיות נמצאו קשורות להיענות נמוכה יותר לטיפול. משתתפים שקיבלו טיפול משולב של משאבה וחיישן הציגו היענות גבוהה.

מסקנות: המחקר מצביע על כך שגורמים פסיכו-חברתיים, מגדריים ותרבותיים משפיעים על היענות לטיפול בסוכרת סוג 1. הממצאים מחזקים את מודל הוויסות העצמי, המדגיש את חשיבותן של תפיסות רגשיות וקוגניטיביות בבחירת אסטרטגיות התמודדות ובתוצאות בריאותיות. יש צורך בגישות טיפול מותאמות תרבות ומגדר, תוך הפחתת סטיגמה, חיזוק תמיכה חברתית ועידוד שימוש בטכנולוגיות מתקדמות לשיפור ההיענות לטיפול בקרב חולי סוכרת סוג 1 מהחברה הערבית.

חשיבות המחקר: מבחינה תיאורטית, זהו המחקר הראשון שבחן את ההיענות לטיפול בסוכרת סוג 1 בחברה הערבית בישראל באמצעות מודל הוויסות העצמי, תוך השוואת הבדלים בין נשים וגברים. בכך, הוא מעשיר את גוף הידע המדעי על הקשר בין מגדר, תרבות והיבטים פסיכו-חברתיים במחלות כרוניות. מבחינה יישומית, המחקר מספק בסיס להבניית תכניות התערבות מותאמות מגדרית ותרבותית לשיפור ההיענות לטיפול, תוך דגש על ההקשרים הייחודיים של החברה הערבית בישראל.