תפיסות ועמדות של הורים שעברו טיפולי פוריות, כלפי מדיניות ציבורית בטיפולי הפריה חוץ גופית ותרומת עוברים מוקפאים ללא דורש

הזכות להורות, מוכרת כזכות יסוד חוקתית במדינת ישראל וכפועל יוצא הזכות להולדה, נתפסת כזכות יסוד של הפרט. הן מסיבות אלו והן מסיבות הקשורות להיסטוריה של המדינה. ישראל, היא המובילה בהשקעות בפיתוח טיפולי פוריות שונים ובעיקר בטיפולי IVF ((In vitro fertilization . ובה מתקיימים מספר טיפולי הפוריות מהגבוהים בעולם ביחס לגודל האוכלוסייה .

החוק בישראל קובע, כי מותר להקפיא ולאחסן עוברים מוקפאים במהלך תהליך ה-IVF  בהסכמה בכתב של בעלי הביצית ו/או הזרע במימון ציבורי לתקופה שלא תעלה על חמש שנים. לאחר חמש שנים, אם מתקבלת בקשה בכתב של בעלי העוברים המוקפאים, להארכת תקופת ההקפאה רשאי בית החולים, בו הן מאוחסנות, להאריך את התקופה בחמש שנים נוספות תמורת תשלום. ריבוי הטיפולים במדינת ישראל יצר תופעה חדשה הנקראת "עוברים מוקפאים עודפים", עוברים שנשארו לזוגות לאחר שהצליחו להרות וללדת, ונותרו להם.ן עוברים מוקפאים שאין להם צורך בהם, תופעה זו הובילה להצטברות של מספר רב עוברים מוקפאים שאינם בשימוש.

תופעת ה"העוברים העודפים" מציגה דילמות מוסריות ומשפטיות משמעותיות הן עבור הזוגות שצריכים לקבל החלטה לגבי השמדת העוברים לעומת שמירתם והן עבור המדינה. בעוד המדינה נדרשת להכריע בהיבטים המשפטיים והאתיים שמלווים את המשך ההקפאה של העוברים המוקפאים, נכון לכתיבת שורות אלו, אין במדינת ישראל אכיפה ויישום של החוק שהוזכר לעיל, מה שהוביל להצטברות של למעלה ממיליון עוברים מוקפאים בבתי החולים שאין להם דורש.

לצורך המחקר הנוכחי, התבססתי על שתי תאוריות. תיאוריית ההשוואה החברתית (Social Comparison Theory) של פסטינגר (Festinger, 1954) גורסת כי אנשים נוטים להשוות את מעשיהם למעשי אחרים כדי להעריך את עמדותיהם ויכולותיהם. השוואה זו עשויה להוביל לתחושת מחויבות ולחץ חברתי חזק, ולהשפיע על קבלת החלטות.  מדינת ישראל, הינה מדינה פרונטליסטית המעודדת ילודה, ומאופיינת בלחצים חברתיים משמעותיים,מיוחד סביב סוגיות כמו ילודה וטיפולי פוריות. לחצים אלה עלולים לגרום להורים להרגיש מחויבות להמשיך בטיפולי פוריות, בשל ההשוואה לאחרים בקהילתם או בשל נורמות חברתיות המדגישות את חשיבות הילודה. בנוסף, תאוריית המתנה של מרסל מוס (Leacock, 1954;Mauss, 1998), מתייחסת לתהליכים חברתיים של נתינה וקבלה, שבהם הנתינה יכולה לשפר את המעמד החברתי ולחזק את הקשרים בקהילה. בהקשר של תרומת עוברים - הרצון לתרום עוברים מוקפאים עשוי לנבוע מהרצון לתמוך ולעזור לאחרים שאינם מצליחים להרות, תוך שמירה על נורמות חברתיות של נתינה והדדיות. תרומה זו נתפסת כמעשה המקדם סולידריות חברתית ומחזק את הקשרים בקהילה, אך גם מעלה דילמות אתיות מורכבות.

שתי התיאוריות הללו יחד מספקות מסגרת להבנת המורכבות של החלטות הקשורות לפוריות ותרומת עוברים בחברה הישראלית. הן מדגישות את התפקיד החשוב של נורמות חברתיות, לחץ קהילתי, והרצון לתרום לקהילה בתהליכי קבלת ההחלטות של פרטים בנושאים אלה.

מחקר זה בחן את התפיסות והעמדות של הורים בעלי עוברים מוקפאים "שאין להם דורש" גישה איכותנית. שאלות המחקר התמקדו בשלושה היבטים: (1) תפיסות ההורים כלפי השימוש או אי-השימוש בעובריהם המוקפאים, (2) עמדותיהם כלפי תרומת עוברים לאחרים, ו-(3) דעותיהם על המדיניות הציבורית הקיימת בנוגע לטיפולי פוריות בישראל. המחקר כלל ראיונות חצי מובנים עם 26 משתתפים: שישה זוגות הטרוסקסואלים, ארבעה זוגות לסביות, ושש אימהות יחידניות, כולם הורים לילדים שנולדו באמצעות IVF ונותרו להם עוברים מוקפאים.

ניתוח הנתונים נעשה בשיטת הניתוח התמטי, הכוללת קידוד, זיהוי תמות וניתוח מעמיק של הדפוסים שעלו מהראיונות. לאורך כל שלבי המחקר ניתנה תשומת לב מיוחדת לשיקולים אתיים, כולל שמירה על פרטיות המשתתפים והסכמה מדעת.

פרק הממצאים חשף שלוש תמות מרכזיות בנוגע לעוברים מוקפאים "שאין להם דורש" בישראל. התמה הראשונה מדגישה את העדר המדיניות הציבורית הברורה, המתבטא בחוסר מידע של ההורים לגבי אפשרויות השימוש בעוברים המוקפאים, בתפיסות מגוונות לגבי מימון ציבורי להקפאת עוברים, ובמשבר אמון במערכת הבריאות בעקבות מקרים של טעויות. התמה השנייה מתמקדת במתח בין שאיפות לאומיות לפריון גבוה לבין פחדים אישיים מהבאת ילדים לעולם בזמן מלחמה, ומציגה את הדילמות הייחודיות של החברה הישראלית בהקשר זה. התמה השלישית עוסקת באתגר התרומה של העוברים המוקפאים, ומציגה מגוון עמדות של המשתתפים - החל מהתנגדות מוחלטת ועד לנכונות לתרום למטרות מחקר או לזוגות אחרים. תמה זו גם כוללת הצעות מעשיות מהמשתתפים לשיפור המדיניות הקיימת, כגון הקמת גוף ממשלתי למעקב אחר גורל העוברים הקפואים, שיפור התקשורת עם הזוגות, יצירת מערכת רישום ממוחשבת, וקמפיין הסברה להעלאת המודעות לנושא. הממצאים משקפים את המורכבות הרגשית, האתית והחברתית של סוגיית העוברים המוקפאים בישראל, ומדגישים את הצורך בגיבוש מדיניות ברורה ומקיפה בנושא. הדיון ומסקנות המחקר מעמיקים בהשלכות של מדיניות הפריון המושתתים במדינה,  תוך המלצות לשיפורה. זאת לשם מטרה להבטיח שקיפות רבה יותר ותמיכה כוללנית לאורך טיפולי הפוריות עובר הזוגות תוך החלטות ההורים פוטנציאליות הקשורות בכך.