מיניות בקרב נפגעי נפש זקנים

^{"ואז אני נכנס לחדר, ושואל 'האם? / כולם פה כלומר בסדר, כולם עוד חיים?'
ואת שרה עם גיטרה, געגועים לים / כי הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם
אני לא אספר הכל, על איך עשינו מין / נצמדנו לאלוהים גדול, בתוך אצטדיונים...
וכל נובמבר כשנהיה לנו עצוב וקר / נצמדנו זה לזו ושוב נצמדנו לחיים"}

^{(שלמה ארצי בשיר 'נצמדנו', מתוך 'שפויים', 2007)}

מיניות הינה מרכיב חשוב בחיינו ומהווה חלק מרכזי מהקיום האנושי, היא כוח פנימי הדוחף אותנו למצוא אהבה, מגע ואינטימיות, תורמת לחוזק הנפשי ומהווה רכיב בלתי נפרד מאיכות חיים, שלמות ובריאות בכל הגילאים. מיניות עדיין נחשבת לנחלתם של הצעירים בגילם אך היא אינה נעלמת בזקנה. למרות זאת, הנושא נחשב ל'טאבו', קיימות תפיסות סטריאוטיפיות כלפיו וההתייחסות אליו מועטה. מגמה זו עולה בקנה אחד עם מגמות חברתיות של גילנות (Ageism) – אפליה על רקע גיל מבוגר שמובילה לסטיגמות בכלל ובנושא המיניות בפרט. מגמות אלו אמנם שכיחות אך אינן מחויבות מציאות. במקביל, עולה כי גם נפגעי נפש סובלים מאפליה וחוסר התייחסות למיניות בחייהם; קיימת הימנעות משיח עד להתעלמות, למרות שאלו מעוניינים לעיתים בקשר זוגי ומיני. עוד נמצא כי סטיגמות אלו מופנמות והופכות לחלק מזהותם האישית.

אוכלוסיית נפגעי הנפש הזקנים נאלצת להתמודד עם אתגרים רבים שאחד מהם הוא תיוג כפול המביא להתנהלות חיים מורכבת, ובמסגרתה נדחקים לצד החופש לזכות וללגיטימיות לעסוק במיניות. אתגר זה קשה יותר כאשר פתרונות הדיור לטווח ארוך הקיימים עבורם הינם במסגרות בתי חולים פסיכיאטריים בלבד. מטרת המחקר הינה לבחון באמצעות ריאיון חצי מובנה, כיצד מיניות מוגדרת ונחווית על ידי נפגעי נפש (לפי הגדרת ביטוח לאומי) זקנים (בני 65 ומעלה) המתגוררים במרכז לבריאות הנפש, כיצד קבוצה זו מגדירה מיניות ומה ביטוייה עבורם. לשם כך, נערכו 18 ראיונות חצי מובנים עם נפגעי נפש זקנים במרכז לבריאות הנפש.

הראיונות נותחו באופן רב שלבי באמצעות תהליך אינדוקטיבי המתבונן על תופעות אישיות וחברתיות באמצעות ניתוח שיטתי של נתונים, קידודם והפקת מסקנות וקבלת תמונה כוללת מהם. מהממצאים עלו שלוש תימות מרכזיות:
הראשונה, הגדרת המיניות כפי שמגדירים אותה המרואיינים במחקר [נפגעי נפש זקנים]. מכלול התשובות אוגדו לשלוש תתי תימות והן: הגדרת מיניות כמאפייני הפרט, הגדרת מיניות כזוגיות והגדרת מיניות כמהות החיים. בכול ההגדרות עלתה השפעת הסביבה על הגדרת המיניות.
השנייה, ביטויי מיניות של המרואיינים וסביבתם. תת התימה הראשונה עסקה בביטויי מיניות אישיים. כל המשתתפים ציינו כי חל שינוי במיניות עם הגיל והתייחסו לביטוי מיניות שלהם עצמם בחולי ובבריאות נפשית. נצפתה חלוקה מגדרית כאשר גברים קישרו מיניות לבריאות נפשית וראו בה חיונית וחיובית, בעוד הנשים קישרו מיניות לחולי נפשי וראו בה שלילית. כל הגברים סיפרו על חוויות מיניות טובות בעברם, על קיומן בהווה והביעו רצון למיניות רבה יותר. בקרב הנשים חמש מתוך שמונה נשים דיווחו שחוו חוויות מיניות טובות בעברן ובמקביל לדיווח זה כל הנשים כולל אלו שדיווחו על חוויות טובות, סיפרו על חוויות מיניות שליליות בעברן, מחציתן אף דיווחו על אירועים פוגעניים ופגיעה מינית. כולן ציינו כי אין להם מיניות בהווה ואינן מעוניינות בכך.
תת התימה השנייה התייחסה לדיווחי המרואיינים על ביטויי מיניות של מקביליהם במרכז לבריאות הנפש ובה עלו ביטויי מיניות רבים ומגוונים ללא הבחנה מגדרית או הבחנה בין חולי ובריאות נפשית של האחרים.

התמה השלישית עסקה בהיעדר מיניות והסיבות לכך. למרות הדיווחים על ביטויי מיניות של המשתתפים עצמם ושל אחרים הסובבים אותם, מרבית הנחקרים (16 מתוך 18) ענו בשלילה לשאלה "האם יש מיניות במרכז לבריאות הנפש?", גם כאשר הדבר עמד בסתירה לתוכן דבריהם. הם המשיכו והעלו סיבות להיעדר המיניות: א. הסטיגמה על מחלת הנפש ועל המוסד בו שוהים. שני אלו המהווים חסם ליצירת קשרים בכלל ומיניים בפרט. ב. היעדר פרטיות במרכז לבריאות הנפש, למשל חדרים משותפים. ג. תגובת הצוות להתנהגויות מיניות במקום בקרב המטופלים: הצוות מתעלם או אוסר אותן באופן נחרץ וגורף ללא הבחנה בסוג הפעילות (נשיקה או יחסי מין) או במקום שבו הדבר התבצע (אזור פרטי יחסית כמו החדר או בחלק ציבורי כמו לובי).

לסיכום: מהממצאים עולה כי לא נמצא הבדל בהגדרת המיניות של המרואיינים להגדרות העולות במחקרים ובספרות שנקבעו על ידי אוכלוסיות שונות של צעירים ובריאים, זקנים שאינם נפגעי נפש או גופי בריאות ותיאורטיקנים שונים. נראה כי המשגת המיניות בקרב נפגעי נפש זקנים אינה שונה מהגדרות קיימות, כאשר הסביבה מהווה רכיב משמעותי בהגדרה זו. ממצא מעניין הקשור לתימה של ביטויי מיניות היה שגברים ראו במיניות כמרכיב המשפר את הבריאות הנפשית בעוד שנשים קישרו בריאות להיעדר מיניות. כל זאת רק כאשר דיברו על עצמם. כשדיברו על חבריהם למסגרת לא הייתה הבחנה בדיווחים על מיניות ומגדר או מצב נפשי. בתימה שעסקה בסיבות להיעדר מיניות הייתה תמימות דעים אצל כל המרואיינים כי הסיבות להיעדר מיניות נעוצות בגורמים חיצוניים שנאכפו עליהם והדבר מחוץ לשליטתם. ממצאי מחקר זה עשויים להיות בסיס להבנת הנושא מעיניי נפגעי הנפש הזקנים וכבסיס לבניית תוכניות טיפוליות לצוותים ולמחקרים עתידיים בנושא, "כי הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם".