הפרעות אכילה ורווחה נפשית – תרומתם של רמת סימפטומים ומשתנים תפקודיים להסבר תחושת הרווחה הנפשית בקרב נשים עם הפרעות אכילה

רקע - הפרעות אכילה הן הפרעות נפשיות נפוצות אשר שכיחותן הולכת וגדלה בעשורים האחרונים, בעיקר בקרב נשים. על אף שמדובר בהפרעות נפשיות האבחנה, המחקר והטיפול בהן נעשים לרוב על פי קריטריונים פיזיולוגיים, בשל הסכנה הגופנית שמצבם הנפשי מעורר. יחד עם זאת, טיפול מסוג זה הוכח כלא מספק לקידום החלמה מהמחלה לאורך זמן. במקביל, מיומנויות תפקודיות, אשר נמצאו קשורות להחלמה ולשיפור תחושת הרווחה הנפשית בקרב אנשים עם הפרעות נפשיות אחרות, נזנחו מרוב המחקרים העוסקים בהפרעות אכילה ודרכי הטיפול בהן. בנוסף, תחושת הרווחה הנפשית הינה גורם משמעותי בתהליך ההחלמה בקרב אנשים עם הפרעה נפשית ומדד משמעותי לבריאות הנפשית של כל אדם.

מטרות המחקר - לבחון את הקשר בין סימפטומים של הפרעות אכילה, רמת מיומנויות תפקודיות (תפקוד חברתי ותפקוד יום-יומי), השתתפות בפעילות (כגון עבודה, לימודים והתנדבות) ותחושת המשמעות המופקת מהפעילות לבין תחושת הרווחה הנפשית של נשים המתמודדות עם הפרעות אכילה. בחינה זו התבצעה על פי הסיווג הבינלאומי לתפקוד, מגבלה ובריאות של ארגון הבריאות העולמי-The International Classification of Functioning, Disability and Health (ICF), שהינו מודל המציע מסגרת תיאורטית לבחינת תפקודו ורווחתו של האדם בהתייחס למגבלות הנפשיות והפיזיות הנובעות ממצבו הבריאותי.

שיטת המחקר - המחקר היה מחקר חתך מתאמי, כמותני. שאלוני המחקר הופצו באינטרנט ובמרפאות להפרעות אכילה למילוי באופן עצמאי. המשיבות היו נשים מגיל 18 ומעלה המתמודדות (על פי דיווח עצמי) עם הפרעות אכילה.

כלי המחקר - המשתתפות השיבו על שבעה שאלונים למילוי עצמי. השאלונים כללו את השאלונים הבאים: שאלון רמת סימפטומים של הפרעות אכילה (EAT-26), שאלון תחושת הרווחה הנפשית (MHI- Mental Health Inventory), שאלון רמת תפקוד חברתית (Interpersonal Competence Questionnaire (ICQ)), שאלון רמת תפקוד יום-יומי (The Lawton Instrumental Activities of Daily Living Scale, IADL), שאלה המתייחסת לתדירות ההשתתפות בפעילות ושאלון תחושת המשמעות המופקת מההשתתפות בפעילות (Engagement in Meaningful Activities Survey The (EMAS).

ממצאים - מממצאי המחקר עולה כי ככל שרמת הסימפטומים של נשים המתמודדות עם הפרעות אכילה הייתה גבוהה יותר כך רמת התפקוד היום-יומי שלהן הייתה נמוכה יותר, כלומר הן היו פחות עצמאיות בתפקודים כמו- הכנת ארוחות, ניהול משק בית, ניידות וכדומה. זאת ועוד נמצא כי ככל שרמת הסימפטומים הייתה גבוהה יותר, כך רמת התפקוד החברתי הייתה נמוכה יותר. בנוסף נמצא כי לאי הימצאות אבחנה של הפרעת אכילה, לרמת השכלה גבוהה יותר, לתפקוד חברתי גבוה יותר ולתחושת משמעות גבוהה יותר מעיסוק קשר חיובי מובהק לתחושת הרווחה הנפשית, ולרמת הסימפטומים קשר שלילי מובהק לתחושה זו. ממצאי המחקר אף הראו כי תפקוד יום-יומי ותפקוד חברתי היוו גורמים ממתנים לקשר בין רמת סימפטומים לבין תחושת רווחה נפשית. יחד עם זאת, בניגוד למשוער לא נמצא קשר מובהק בין תפקוד יום-יומי והשתתפות בפעילות לבין תחושת הרווחה הנפשית. בנוסף, לא נמצא כי תחושת המשמעות מהעיסוק מהווה גורם ממתן לקשר בין השתתפות בפעילות לבין תחושת הרווחה הנפשית. זאת ועוד לא נמצא שהשתתפות בפעילות מהווה גורם ממתן לקשר בין רמת סימפטומים לתחושת רווחה נפשית.

חשיבות המחקר - מחקרים לגבי הפרעות אכילה התמקדו עד היום בעיקר בסימפטומים הפיזיים ובנסיבות הפסיכולוגיות של המחלה ולא ניתנה מספיק התייחסות לרווחה הנפשית או למיומנויות התפקודיות של נשים המתמודדות עמה. מגמה זו מתרחשת על אף כי תחושת הרווחה הנפשית משמעותית לתהליך ההחלמה של אנשים עם הפרעות נפשיות ושיקום מיומנויות תפקודיות מסייע בהשגתה. כיום, למעט שלושה בתים שיקומיים בארץ, אין מסגרות שיקום לנשים עם הפרעות אכילה. לרוב, הטיפול מתבצע במרפאות ומורכב מטיפולים פסיכולוגיים, פסיכיאטריים ותזונתיים, ללא התייחסות משמעותית לשיקום התפקודי. לאור מקומם המשמעותי של מונחים כגון שיקום, החלמה ותחושת רווחה נפשית בתחום בריאות הנפש, ולאור העובדה כי הטיפול הנוכחי בהפרעות אכילה, אינו מספק, נראה כי חסרה התייחסות לתרומתן של המיומנויות התפקודיות לתחושת הרווחה הנפשית ותהליך ההחלמה של אנשים עם הפרעות אכילה. מחקר זה עשוי להוות מקור ידע ראשוני להבנת הצרכים התפקודיים הייחודים של אוכלוסייה זו לשם בניית שירותי שיקום ייחודיים עבורה.