חוויותיהם של אנשים המתמודדים עם דיכאון לראשונה בחייהם בתקופת הזקנה

English שלחו לחבר
סטודנט/ית
נוריך לירן
שנה
2019
תואר
MA
תקציר

דיכאון מאוחר עלול לעיתים להיתפס כחלק טבעי ובלתי נפרד מתהליך ההזדקנות, גם כשמדובר באפיזודה ראשונה בחיי האדם שהופיעה לאחר גיל 65. דיכאון מאוחר נחקר רבות לאורך השנים, אך ניתן למצוא חוסר עקביות, ולעיתים אף סתירות, בין ממצאי המחקרים השונים. מצב זה עשוי להצביע על כך שלמעשה, דיכאון מאוחר מייצג מצב נפשי נפרד, אך בשל מאפייניו הדומים לדיכאון, הוא סווג כך בצורה שגויה. באופן דומה, ריק קיומי ונירוזה קיומית, המייצגים שני מצבים נפשיים הקשורים להיעדר משמעות קיומית, עלולים לעיתים להיתפס כדיכאון בשל מאפייניהם הדומים. מצבים אלו באים לידי ביטוי בחוסר עניין, אפתיה, שעמום ותפיסה כללית של היעדר משמעות לפעולות השונות בחיי האדם. בשל שכיחותם הרַבה של גורמי הסיכון בתקופת הזקנה להתמודדות עם אובדן המשמעות, ניתן לשער שדיכאון מאוחר למעשה קשור לאובדן משמעות בקרב הזקנים. השערה זו מתחזקת לנוכח הקשר הנמוך של דיכאון מאוחר לתורשה. התייחסות לדיכאון מאוחר מתוך גישות קיומית עשויה לסייע באבחון הזקנים עם דיכאון מאוחר, ואף לאפשר למחקרים בתחום למצוא הבדלים מהותיים בינו לבין דיכאון מוקדם.

מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבחון את החוויה של זקנים המתמודדים עם דיכאון מאוחר, לזהות את דרכי ההתמודדות, לשמוע על הרגשות שלהם ואת התפיסות של הזקנים לגבי הופעתה הראשונה של אפיזודה דיכאונית בחייהם בגיל זה. לנוכח הקושי לשחזר ממצאים בנוגע לדיכאון מאוחר, עולה הצורך להשמיע את קולם של הזקנים, ולבחון מחדש את החוויה של ההתמודדות עם דיכאון המופיע לראשונה בזקנה. לשם כך הוחלט במחקר הנוכחי להשתמש בשיטת מחקר איכותנית המבוססת על ראיונות עומק חצי-מובנים. המחקר נערך בקרב 15 גברים ונשים מעל גיל 65 המאובחנים בדיכאון מאוחר, ומטופלים במרפאת הגיל השלישי בשלוותה שבהוד השרון.

ניתוח הממצאים העלה ארבע חוויות שונות של התמודדות הזקנים עם דיכאון מאוחר: חווית האובדן, חווית העדר האובדן, חווית האובדן העקיף וחווית האובדן הנכפה. כל חוויה אופיינה על פי שלוש תמות מרכזיות: אובדני הזקנה, תגובות רגשיות ודרכי התמודדות. אף שהמחקר עסק בחווייה הנוכחית של התמודדותם, הליך איסוף הנתונים העלה עיסוק של הזקנים בעברם ועל כן התווספה תמה רביעית – החיים שלפני הזקנה.

אובדני הזקנה, שנדונו בתמה השנייה של כל חוויה, תוארו על ידי הזקנים כגורם העיקרי להתמודדותם עם דיכאון מאוחר. שלושת האובדנים המרכזיים שנמצאו במחקר – אובדן בריאות, אובדן עבודה, ואובדן קשרים חברתיים – פגעו, באופן ישיר או עקיף, במקרות ליצירת משמעות קיומית בחיי הזקנים. חיזוק לכך נמצא בעיסוק דומה במקורות משמעות אלו בהתייחסותם של הזקנים לחייהם לפני הזקנה. בעוד שאובדני הזקנה והשפעתם על חיי הזקנים הביאו לחלוקת הזקנים לארבעת החוויות השונות, התמות נוספות של החוויה הנוכחית – תגובה רגשית ודרכי התמודדות – שיקפו את מצבם הנפשי לאור העדר תחושת המשמעות.

שתי החוויות הראשונות, חווית האובדן וחווית העדר האובדן, פרושו כנוירוזה קיומית. בחוויות האובדן נמצא אובדן מרכזי שפגע באופן ישיר במקורות המשמעות של הזקנים אשר ראו את עצמם אחראיים למצבם ועל כן תיארו תחושה של בושה והתמודדות דרך צמצום חייהם באופן קיצוני. הזקנים שסווגו לחוויית העדר האובדן לא ציינו אובדן מרכזי בזקנה וכתוצאה מכך לא ידעו מה גרם להידרדרות מצבם. זקנים אלו תיארו באופן דומה חוסר עניין והתמודדות פסיבית עם מצבם. שתי חוויות אלו התאפיינו בפסימיות ותחושה של שינוי פנימי אך יחד עם זאת בחוויית האובדן נמצא גם ספק ביכולתם לעשות דברים בעוד שבחוויית העדר האובדן נמצא ספק לגבי משמעות הדברים. על כן חוויות אלו פורשו כנוירוזה קיומית ווגטטיבית וניהיליסטית בהתאמה.

החוויות הנותרות, חווית האובדן העקיף וחווית האובדן הנכפה, פרושו כמצב הפחות חמור של העדר משמעות, ריק קיומי. בשני המצבים המאפיינים הנפשיים היו פחות גלויים, והממצאים הראו תפקוד תקין, אחריות על מצבם ואף מידה של אופטימיות. בשני החוויות אף נמצא באופן דומה נוכחות של אובדן הבריאות ואובדן קשרים חברתיים כמו גם תגובה רגשית של חוסר אונים ובידוד. יחד עם זאת, באובדן העקיף נמצא פגיעה פחותה בתחושת החופש ואפשרות להימנע מהתמודדות ישירה עם האובדן. לעומת זאת בחוויית האובדן הנכפה נמצא שהאובדן כפה עליהם את ההתמודדות מול ועל כן גם פגע להם בתחושת החופש. בעוד שהראשונים מצאו דרכים להקל על מצבם הנפשי דרך הימנעות מחוויות מעוררות חרדה, באחרונים נמצא התמודדות ישירה עם מצבם הנפשי כדי להקל על יכולתם להתמודד עם האובדן שחוו.