ואם אלך לאן אבוא? בחינת ההבדלים בתחושת הסכנה, השימוש במערכות תמיכה והשימוש בשירותים בקהילה בקרב נשים אשר שהו במקלטים, בין זמן כניסתן למקלט לבין יציאתן ממנו ולבין חייהן כיום בקהילה ובחינת תרומתם של משתנים אלו לאיכות חייהן

אלימות כלפי נשים מצד בן הזוג, הינה תופעה חברתית קשה ומורכבת אשר מתייחסת לא רק לתכיפות האלימות ולסוגה אלא לכל מה שתופעה זו מקפלת בתוכה כלפי האישה. הספרות הכללית והמחקרית בתחום זה מציינת כי, החיים תחת תחושת הסכנה התמידית, האלימות הנפשית והפיזית מביאים עימם גם בידוד חברתי נרחב עבור האישה, בידוד אשר אותו מייצר בן הזוג הפוגע במטרה לשמר את המצב ולהסתירו מעין רואה. כל אלו יחד פוגעים בצורה משמעותית באיכות חייה של האישה. 

המקלטים לנשים נפגעות אלימות במשפחה נועדו לספק הגנה פיזית ומחסה מידיים לאישה, להעניק תחושת ביטחון, לספק לה תמיכה וסיוע חומרי ורגשי ולהביא בתוך כך לחיזוק וחידוש משאביה האישיים. מטרות אלו מכוונות להכנת האישה במידת האפשר לקראת חיים עצמאיים בקהילה בתום חודשי שהותה במקלט. אחת השאלות המרכזיות שעולה בהקשר זה, היא האם מצבה של האישה יוצאת המקלט כיום בקהילה, אכן שונה מהמצב בו הייתה עם כניסתה אליו, האם הצליח המקלט להוות עבורה סוכן שינוי ואפשר לה, בהתאם לתאוריית שימור המשאבים של הובפול (Hobfoll, 1989), לחזק ולחדש את משאביה לאחר דילולם ואיבודם טרם הכניסה למקלט. המחקר הנוכחי ביקש לבחון את מצבן של אותן נשים כיום, כשנה ומעלה מאז חזרו לקהילה, בכל הקשור לתחושת הסכנה ולשימושן במערכות תמיכה ובשירותי הקהילה ביחס לזמן כניסתן למקלט וביחס לנקודת הזמן בה יצאו ממנו. כמו כן נבחנה תרומתם של משתנים אלו לאיכות חייהן.

המחקר נערך במסגרת מחקר אורך רחב של פרופ' חיה יצחקי, פרופ' רחלי דקל וד"ר ענת בן פורת. אוכלוסיית המחקר כללה 106 נשים אשר שהו במקלטים וענו על שאלוני המחקר בשתי הפעימות הקודמות - עם כניסתן למקלט ולקראת צאתן ממנו. כעת פנינו אליהן בפעימה השלישית, כשהן מתגוררות בקהילה, כשנה ויותר מאז צאתן מן המקלט.  הנשים ענו באמצעות ראיון טלפוני על שאלות אודות תחושת הסכנה לחייהן, שימושן במערכות תמיכה ושימושן בשירותי הקהילה. על שאלות אלו ענו גם בשתי הפעימות הקודמות והמחקר הנוכחי בדק את ההבדלים במשתנים אלו בין הזמנים השונים. בנוסף, נשאלו הפעם הנשים גם על איכות חייהן.

השערות המחקר היו כי בכל הקשור לתחושת הסכנה, רמתה תלך ותפחת מנקודת הזמן  הראשונה בה נכנסה האישה למקלט דרך זמן היציאה ועד לחיים כיום בקהילה ואילו רמת השימוש במערכות תמיכה ורמת השימוש בשירותים קהילתיים תלך ותגדל בין נקודות זמן אלו. עוד שוער כי ימצא קשר שלילי בין תחושת הסכנה בכל אחת משלוש נקודות הזמן שנבדקו לבין איכות חיי האישה בקהילה וקשר חיובי בין שימושה במערכות התמיכה, חברתיות כקהילתיות, לבין איכות חייה. בנוסף בחן המחקר האם קיים קשר בין משתני הרקע של האישה לבין איכות חייה.

תוצאות המחקר מגלות כי תחושת הסכנה בקרב הנשים ירדה באופן משמעותי מאז נכנסו למקלט ומאז יצאו ממנו; עוד עלה כי כיום הן נעזרות פחות מבעבר בשירותי הקהילה. אשר לשימושן במערכות התמיכה התברר כי בכך לא חל שינוי משמעותי בין נקודות הזמן השונות וכי נשים אשר נעדרו מערכות תמיכה נמצאות במצב דומה גם היום. נמצא כי למערכות התמיכה אלה קשר חיובי לרמת איכות חייהן. מעבר לכך נמצא כי גיל האישה ממתן את הקשר בין תחושת הסכנה לבין איכות החיים וכי אישה אשר לה מערכות תמיכה נעזרת פחות בשירותי הקהילה.

המחקר הנוכחי מרחיב את הידע התאורטי על מקומן של הנשים נפגעות האלימות אשר יצאו מהמקלטים וחיות בקהילה.  הוא מדגיש את חשיבותן של מערכות התמיכה בחייהן של הנשים יוצאות המקלטים כקשורות ותורמות לאיכות חייהן. אך מעבר לכך, למערכות תמיכה אלה מקום חשוב בהיותן מספקות לאישה רשת הגנה אשר בכוחה לחזק את האישה, לצמצם את תחושת הסכנה, להרחיב את משאביה ולהעניק לה בטחון. לממצאים אלו יש השלכות יישומיות בכל הקשור לפיתוח התערבויות לקראת יציאת האישה מהמקלט והסתגלותה לחיים עצמאיים בקהילה כמו גם פיתוח תכניות התערבות מניעתיות עם נשים בכלל ועם נשים בקבוצות סיכון בפרט.