"אני ואחותי": להיות אחות למתמודדת עם הפרעת אכילה-דימוי גוף ותפיסת הקשר עם האחות עם הפרעת האכילה

​להפרעת אכילה בקרב אחת מבני המשפחה השלכות על המשפחה בכלל ועל כל אחד מהאחים והאחיות בפרט. בנסיבות ייחודיות אלה יחסי אחיות עלולים להתערער וגם הדימוי הגופני שלהן עלול להיות מושפע מהעיסוק ברזון ובאוכל במשפחה. כמו כן, כשאחות תופסת את האם והאב כדמויות התקשרות זמינות, רגישות ותומכות, וכשיש יחס הורי שוויוני, גורמים אלה תורמים למאפיינים חיוביים ביחסי האחאים ויכולים להפחית את הקונפליקט והתחרותיות שביניהם. המאפיינים החיוביים מתבטאים ביחסי חום, קרבה וחמימות, וכן בתפיסת האחים והאחיות כדמויות משמעותיות. ביחסים אלה טמון אתגר כפול כשקיימות נסיבות ייחודיות במשפחה, כמו מחלות בכלל והפרעות אכילה בפרט. 

המחקר הנוכחי מתמקד בחווייתן של אחיות לצעירות עם הפרעת אכילה ובוחן מהם המשאבים הפנימיים והמשפחתיים התורמים לדימויה העצמי של אחות לצעירה עם הפרעת אכילה וליחסיה עם אחותה. במסגרת זו נבחנו המשאבים הפנימיים של אוריינטציית ההתקשרות ורמת הדיפרנציאציה של האחות והמשאב המשפחתי של יחס הורי. 

עד כה התמקדו מחקרים בנקודת המבט של האחות שלה הפרעת האכילה ותוארו בהם יחסים מורכבים ושליליים בין האחיות, שאופיינו בעיקר ברגשות של קנאה, תחרותיות, כעס, פחד וחמלה. עוד נמצאה יריבות סמויה וגלויה בין האחיות. לאחר שפרצה המחלה מוחרפת היריבות והתחרותיות, ועקב כך עלולים להתרחש ריחוק ועוינות. זאת ועוד, אחיות של נשים צעירות שלהן הפרעת אכילה היו אמביוולנטיות כלפי גופן ודימוי הגוף שלהן התערער. מעבר לנסיבות הייחודיות של אחאות לבוגרות צעירות שלהן הפרעת אכילה, התפיסה העצמית ומערכת היחסים האחאית קשורה גם לאישיותן של האחיות, שנבחנה במחקר הנוכחי באמצעות אוריינטציית ההתקשרות ורמת הדיפרנציאציה של 'העצמי'.  

מטרת מחקר זה לבחון את  קווי הדמיון והשוני בקרב אחיות של נשים צעירות שלהן הפרעת אכילה במשפחה ואחיות של נשים צעירות ללא הפרעת אכילה בדימוי גופן, בתפיסת היחסים עם האחות, בסגנון ההתקשרות, בדיפרנציאציה של 'העצמי' ובתפיסת היחס של ההורים. כמו כן, מטרת המחקר הייתה לבחון את תרומתם של  המשאבים האישיים לתפיסת דימוי הגוף של האחיות וליחסי האחיות ולבחון את תפקידו הממתן של יחס הורי בקשר בין המשאבים לתפיסת הגוף וליחסים שבין האחיות.

המחקר הנוכחי מבוסס על מחקר כמותי שבו השתתפו 29 נשים צעירות בנות 35-18, שלהן אחיות עם הפרעת אכילה. קבוצת ההשוואה כללה 29 אחיות לצעירות בנות 35-18, שאחיותיהן ללא הפרעת אכילה.  

לאחר שהתקבל אישור ועדת אתיקה לעריכת המחקר, בקשה להשתתפות המחקר הופצה במדיה החברתית, ברשתות השונות ובפורומים של קב' תמיכה לחולי הפרעת אכילה  ובני משפחותיהן. תחילה, פנינו לנשים עם הפרעת אכילה, הסברנו את מטרת המחקר והדגשנו את הסודיות, קיבלנו הסכמה בכתב לפנות לאחיותיהן. מטרת המחקר הוסברה גם לאחיות והן חתמו על הסכמה מדעת. במקביל נעשתה פנייה לנשים צעירות בגילאי 18-35, ללא הפרעת אכילה או מחלה כלשהי, אשר חתמו על הסכמה מדעת לאחר הסבר אודות המחקר והתייחסות לאפשרות להפסיק את מילוי השאלונים בכל עת שירצו ולסודיות המידע שיתקבל. 

כל אחת מהמשתתפות, התבקשה למלא שאלונים לדיווח עצמי, שכללו משתני רקע דמוגרפיים, שאלון לסיווג סגנון התקשרות, שאלון רמת הדיפרנציאציה של 'העצמי', שאלון יחסי אחאים בבגרות, שכלל בתוכו את תפיסת היחס ההורי ושאלון דימוי גוף. 

במקביל בכדי להתחקות אחר חווייתה של האחות לנוכח הפרעת אכילה של אחותה, וזאת כדי לקבל תמונה רב- ממדית על הדרך שבה היא תופסת את מציאות חייה ברטרוספקטיבה, פנינו לנשים עם הפרעת אכילה. במחקר האיכותני השתתפו 5 אחיות לצעירות עם הפרעת אכילה שהסכימו להתראיין. הפנייה לנבדקות ולבני משפחותיהן נעשתה באמצעות הרשתות החברתיות, בפורומים ובקבוצות תמיכה לחולות שלהן הפרעת אכילה. 

מהממצאים עולה שאחיות לנשים צעירות שלהן הפרעת אכילה דיווחו על רמות גבוהות יותר של התקשרות נמנעת והתקשרות חרדה, רמות גבוהות יותר של יחס הורי אי שוויוני של האב והאם וכן דימוי גוף שלילי ורמות נמוכות יותר של חום וקרבה ביחסי אחיות לעומת אחיות ללא מחלה. עם זאת, לא נמצא הבדל מובהק בין שתי הקבוצות בהיבט של יחסי אחיות - קונפליקט. 

מהרגרסיות עלה שבקרב האחיות שככל שגיל האחיות היה נמוך יותר, יחסיהן עם אחיותיהן היו מאופיינים בקונפליקט רב יותר. כמו כן, ככל שפער הגילים בין האחיות היה גדול יותר, כך יחסיהן התאפיינו ביותר חום ותחושת קרבה. בקרב כלל האחיות, ככל שהן דיווחו על התקשרות נמנעת יותר ועל יחס  הורי אי שוויוני מצד האם, כך רמות החום והקרבה לאחיותיהן היו נמוכות יותר. יחס הורי אי שוויוני מצד האב ניבא יחסים קונפליקטואלים עם האחיות ודימוי גוף שלילי יותר.

באשר לאינטראקציות, בקרב אחיות של נשים צעירות שלהן הפרעת אכילה, ככל שנמצאו רמות גבוהות יותר של יחס הורי אי שוויוני של האם, כך תפיסת דימוי הגוף שלילית יותר. זאת ועוד, בקרב האחיות שדיווחו על רמות גבוהות יותר של יחס הורי אי שוויוני של האם, ככל שההתקשרות הנמנעת הייתה גבוהה יותר, כך הן דיווחו על רמות נמוכות של חום וקרבה ביחסי האחיות. כמו כן, בקרב האחיות שדיווחו על רמות גבוהות יותר של יחס הורי אי שוויוני של האב נמצא כי ככל שההתקשרות הנמנעת הייתה גבוהה יותר, כך דימוי הגוף היה שלילי יותר. 

מממצאים אלה עולה שההשלכות של הפרעת האכילה של אחת מבנות המשפחה על אחיותיה מתבטאות בתחומים רבים. סגנון ההתקשרות שלהן יותר חרד ונמנע. כמו כן, מתפיסתן את הוריהן ניכר שהן חשו יחס מפלה של שני ההורים כלפיהן. הבדל נוסף התבטא בדימוי גוף שלילי יותר של אחיות לצעירה עם הפרעת אכילה בעקבות הדגש בחברה בכלל והמיקוד המשפחתי בנושא תזונה, רזון ומראה חיצוני. ייתכן שהממצאים המצביעים על רמות נמוכות של יחסי חום וקרבה בין האחיות, אך גם על רמות נמוכות של קונפליקט קשורים לכך שעם השנים, על אף הקשר המורכב ביניהן, התמקדו האחיות בשמירה על יחסים חיוביים עם אחיותיהן ונמנעו מאינטראקציות שליליות ומיצירת אווירת מתח עימן. במילים אחרות, גם אם הן נמנעו מקונפליקט בשל רגישותן לאחיות הפגיעות, הן עדיין לא פיתחו חום וקרבה ביניהן.

מבט-על באשר ליחסי אחיות ותפיסת הדימוי הגופני חושף את חשיבות ההתקשרות הנמנעת והיחס ההורי של האם ושל האב. ייתכן כי בהקשר ייחודי זה, כשהאחות חשה שמשאבי ההורים מוקדשים לאחות עם הפרעת האכילה והיא מתמודדת לבדה ללא תמיכה הורית, מתעורר בה כעס, עלבון ורצון להתרחק מאחותה. יתרה מזו, כשאחות זו מאופיינת בהתקשרות נמנעת, היא תתקשה לסמוך על אחרים ולשתף במצוקותיה, וכך היא נותרת בודדה וחסרת תמיכה. 

במקביל בוצע מחקר איכותני בכדי לקדם את ההבנה באשר לחווייתה של האחות בצל הפרעת האכילה של אחותה, וזאת כדי לקבל תמונה רב־ממדית על הדרך שבה היא תופסת את מציאות חייה. 

למרות המדגם הקטן יחסית, בו רואיינו 5 אחיות לנשים צעירות עם הפרעת אכילה, הממצאים במחקר האיכותני מצביעים על כך שחלק מהאחיות ציינו את הפרעת האכילה כנקודת מפנה שבה חל שינוי, שאחריו התערערו היחסים, ואילו אחרות ציינו שלא חל שינוי אחרי שההפרעה התפרצה משום שמערכת היחסים הייתה כבר רעועה קודם לכן. 

בתחילת שלב הגילוי והתמודדות עם הפרעת האכילה אצל האחות הן חוו רגשות ותחושות של עצב, כאב, בלבול, חוסר הבנה לצד אופטימיות וקיוו שהמצב ישתנה במהרה. בחלוף הזמן, עלו בהן רגשות של פחד, כעס, דאגה, חוסר אונים וצער על האחות שצריכה להתמודד עם המחלה וכן תחושות של אשמה עצמית, תסכול, החמצה ובושה. זאת ועוד, מהממצאים עולה שישנן אחיות שטענו שתפיסתן באשר לדימוי גופן לא השתנתה, שכן כבר מגיל ההתבגרות תפיסת דימוי הגוף שלהן הייתה שלילית ואופיינה במורכבות רבה, בשנאה עצמית, בבושה, בחוסר נוחות ובהשוואה לאידיאל היופי והרזון המקובלים בחברה המערבית. מנגד, אחרות ציינו שאצלן השתפרה תפיסת דימוי הגוף משלילי לחיובי יותר, שכן עם השנים וההתבגרות הן עברו תהליך של השלמה וקבלה והתחילו להרגיש בנוח עם גופן.  

הממצאים הראו שבפן המשפחתי עלתה תחושה שהוריהן אינם זמינים להן, ולכן התחרו על תשומת ליבם. חוויה זו יצרה אצלן תחושת כעס ותסכול כלפי ההורים, האחות והסיטואציה. חלקן ציינו כי חשו שבשל הסיטואציה המורכבת של התמודדות עם המחלה המתמשכת של האחות, הן הבינו שעליהן לקחת על עצמן תפקיד טיפולי בשל הלחץ המשפחתי שנוצר.

באשר לפן החברתי, מהממצאים עולה תחושה של בדידות. המרואיינות, ציינו קושי להתחבר לאנשים בכלל ולקבוצת השווים בפרט, מאחר שחשו שחייהן וההתמודדות שלהן שונה. חלקן תיארו קושי להסביר ולתווך את הסיטואציה לחברים ולמכרים שמחוץ לחוג המשפחתי, ותחושות אלה גרמו להן לחוש ריחוק, בדידות ובידול מקבוצת השווים.  

כמו כן עולה מהממצאים כי האחיות סיגלו לעצמן אופני התמודדויות שונים ומגוונים – פתיחות ושיתוף אחרים לעומת הסתרה והסתגרות, בחירה בקבלת תפקיד הורי, ולעומתה, בחירה ביציאה מהבית ויצירת מרחק מהמשפחה ומחולי האחות. אסטרטגיות נוספות התייחסו לפנייה לטיפול מקצועי וליוזמה עצמית ללימוד על המחלה מאחר שהן חשו בחוסר אונים בשל מחסור בידע ובכלים, ומכיוון שלא קיבלו סיוע שיעזור להן להתמודד עם הפרעת האכילה של אחיותיהן. 

הממצאים הראו כי לעיתים נטלו האחיות על עצמן תפקיד טיפולי אקטיבי ואחריות רבה וסייעו להורים בהתמודדות עם הפרעת האכילה של אחיותיהן, משימות אלה של טיפול ודאגה לאחות החולה פיתחו כנראה באחיות רגישות מיוחדת ותחושה של רצון לטיפול באנשים. הן ציינו שתחושה זו הכשירה כנראה את הקרקע לתוכניות העתידיות ולבחירת מקצוע בתחום הטיפולי.

תרומת המחקר הנוכחי מתבטאת במיקוד ביחסי אחאים במשפחות שבהן קיימת הפרעת אכילה, בהרחבת הידע באשר ליחסי אחאים בכלל וליחסי אחיות בפרט כשבמשפחה יש בת עם הפרעת אכילה. ידע זה יתרום להעלאת המודעות בקרב בעלי המקצוע ואנשי הטיפול מדיספלינות השונות באשר להפרעת האכילה במשפחה ולהשלכותיה על האחיות, כשהזרקור מופנה למערכת המשפחתית כולה ולא רק לחולה עצמה, זו יכולה לסייע בזיהוי קבוצת סיכון, וכך למנוע התפתחות הפרעת אכילה וקשיים רגשיים אחרים בקרב האחיות. 

כמו כן, הרחבת הידע התיאורטי הקיים בתחום יכולה להשפיע ולתרום לגיוס משאבים ולפיתוח מודלים ושיטות טיפול במעטפת המשפחתית בכלל ובאחיות בפרט. אלה  יתרמו בתורם לגיוס האחיות לתהליך ההחלמה של אחיותיהן עם הפרעת האכילה, שכן תהליך ההחלמה בהפרעה זו יכול להיות מורכב וארוך, ונעשה לרוב בקהילה, בסביבתה הטבעית של החולה, במעגלים השונים המקיפים אותה.