תפיסת החלמה אישית ממצוקה פוסט טראומטית: התרומה של חשיפה עצמית כמאפיין אישי וכמאפיין בינאישי של הזוגיות

אנשים רבים חשופים במהלך חייהם לאירועים טראומטיים שונים. כשישה עד תשעה אחוז מכלל האוכלוסייה יתמודדו עם מצוקה פוסט טראומטית במהלך חייהם Goldstein et al., 2016;) Kessler et al., 2005; Killikelly et al., 2019; Koenen et al., 2017) המאופיינת בעוררות, תגובות בהלה, סיוטים ופלשבקים, הימנעות המתבטאת בנימול רגשי, שינויים שליליים בקוגניציה ובמצב הרוח, אשמה ועוד (Boulanger, 2008; Goldstein et al., 2016; Yehuda et al., 2015). מחקר רב עוסק במהלך הקליני של המצוקה ואופי הסימפטומים שלה, מתוך תפיסה של ההפרעה כהפרעה כרונית Caspi, 2016)).

המחקר הנוכחי מבקש להציע את גישת תפיסת ההחלמה האישית, אשר נכתבה ומיושמת בימים אלו בעיקר בנוגע להחלמה מהפרעות נפש קשות, וליישם גישה זו בנוגע להחלמה ממצוקה פוסט טראומטית. על פי אנטוני (Anthony, 1993), החלמה הינה תהליך אישי וסובייקטיבי, המוגדר על ידי המתמודד עצמו וכרוך במהותו בהישענות על מערכות תמיכה (Duff, 2016). תפיסת ההחלמה האישית, מתוארת כאלמנט של בריאות בתוך החולי (Davidson & Roe, 2007), וכתהליך דינמי שכרוך בשינוי הגישות, ערכים, מטרות כישורים ו/או תפקידים (Anthony, 1993). תהליך זה מייצר תוואי לחיים בעלי סיפוק, תקווה ומשמעות על אף המגבלות שנגרמות נוכח המחלה והסימפטומים שהיא מביאה עימה (Leonhardt et al., 2017; Slade et al., 2012). המחקר הנוכחי נשען על הזרם המרכזי של ההמשגה של תפיסת ההחלמה האישית ושם דגש על עולמות התוכן של בטחון אישי ותקווה, א-מרכזיות של הסימפטומים, נכונות לפנות לעזרה והסתמכות על אחרים.

ההקשר החברתי המודגש בתפיסת ההחלמה, עולה כמאפיין משמעותי גם בהתייחסויות אקולוגיות הנוגעות להגדרה של התפתחות מצוקה טראומטית וההתמודדות עימה Harvey, 1996;) (Maercker & Horn, 2013. לפי התייחסויות אלו, יש משמעות להקשרים חברתיים ובינאישיים בהבנת השונות בין התגובות השונות של אנשים לאירועים טראומטיים וההתמודדות שלהם עימם. בהתאם לכך ועל בסיס ההנחה כי בני/בנות זוג הם משאב התמיכה החברתי העיקרי בחיי האדם המבוגר Doherty &) (Feeney, 2004, המחקר הנוכחי עסק במערכת היחסית הזוגית ובמשתנים הקשורים במערכת זו הנוגעים אל חשיפה עצמית בזוגיות והתגובה לחשיפה העצמית, ובתרומה שלהם להחלמה. חשיפה עצמית, ובפרט חשיפה של חוויות טראומה, נמצאה קשורה לרווחה נפשית ולהפחתה ברמת המצוקה הפוסט טראומטית (Bolton et al., 2003; Grice et al., 2017; Köhler et al., 2018) ועל כן נבדקה תרומתה להחלמה בהקשר אישיותי וכמאפיין בינאישי של מערכת יחסים זוגית במחקר זה. תפיסת התגובה של בן/בת הזוג לחשיפה נבדקה אף היא.

מטרת המחקר הנוכחי, הייתה לבחון את הקשר של מאפייני האירוע הטראומטי עם תפיסת ההחלמה. יתרה מזאת, לבחון את התרומה של חשיפה עצמית כמאפיין אישיותי וכן  כמאפיין של מערכות יחסים ובפרט חשיפה של חוויות טראומה בתוך תקשורת זוגית כמקדמות החלמה אישית. רמת המצוקה הפוסט טראומטית נבחנה כמשתנה הממתן את הקשר החיובי שבין החשיפה העצמית לבין תפיסת ההחלמה. בנוסף, תפיסת התגובה של בן הזוג לחשיפה העצמית נבדקה כמשתנה מתווך בין חשיפה עצמית בתקשורת זוגית לבין תפיסת ההחלמה, מתוך השערה כי קיומו של קשר זה יהא קשור בתפיסת התגובה של בן הזוג לחשיפה.

שיטה: לאחר קבלת אישור ועדת האתיקה, איסוף הנתונים נערך באמצעות שאלון ממוחשב.

השאלון פורסם באינטרנט וברשתות החברתיות. אוכלוסיית המחקר כללה 180 משתתפים מתוכם 98 נשים ו82 גברים בטווח הגילאים 20-71,  אשר נחשפו לפחות לאירוע טראומטי אחד בחייהם. האירועים הטראומטיים השכיחים ביותר עליהם דיווחו המשתתפים במחקר היו מוות של אנשים קרובים, מלחמה ופגיעה מינית. כלי המחקר בדקו את  המשתנים תפיסת החלמה Recovery Assesment Scale- RAS;) (Giffort et al, 1995  חשיפה עצמית אישיותית (Self-Disclosure Index- SD; Miller et al, 1983), חשיפה עצמית של חוויות טראומה בתקשורת הזוגית (Combat Disclosure Scale- CDS; Balderrama-Durbin et al, 2013), תפיסת התגובה לחשיפה העצמית (Partner Response to Disclosure; Allen & (Renshaw, 2005.

ממצאי המחקר: באשר להשערות המחקר הנוגעות למאפייני האירוע הטראומטי, נמצא כי קיים קשר קוורו-לינארי בין מספר האירועים הטראומטיים לבין תפיסת ההחלמה. בשונה מהשערת המחקר, לא נמצא הבדל בין סוגי אירועים טראומטיים שונים לבין עוצמת תפיסת ההחלמה. כפי שנצפה בהשערות המחקר, במחקר נמצא כי אנשים בעלי נטייה גבוהה לחשיפה עצמית דיווחו על עצמם כבעלי רמות גבוהות יותר של  תפיסת החלמה וככל שהם חשפו יותר במערכת הזוגית אודות חוויות הטראומה שעברו, תפיסת ההחלמה שלהם הייתה גבוהה יותר. בשונה מהשערת המחקר, רמת המצוקה הפוסט טראומטית לא נמצאה כממתנת את הקשר בין החשיפה העצמית להחלמה. עם זאת, במחקר נמצא כי המצוקה הפוסט טראומטית תווכה את הקשר בין חשיפה עצמית בזוגיות לבין תפיסת החלמה אישית. בהלימה עם השערת המחקר, נמצא כי תפיסת התגובה לחשיפה העצמית של חוויות טראומה בתקשורת זוגית תיווכה את הקשר בין חשיפה עצמית של חוויות טראומה בתקשורת זוגית לבין החלמה.

מסקנות: ממצאי המחקר תומכים בתשתית התאורטית הנוגעת אל ההקשר חברתי כאלמנט מרכזי בהבנת התמודדות והחלמה מטראומה (Harvey, 2007; Maercker & Horn, 2013) ומחזקים את חשיבות הסובייקטיביות בעצם הגדרת ההחלמה על ידי האינדיבידואל עצמו, בהתאמה לגישת תפיסת ההחלמה (Duff, 2016; Silverstein & Bellack, 2008).

מגבלות המחקר: הנתונים מתבססים על דיווח סובייקטיבי של המשתתפים ועל כן עלולים להיות מוטים ולא מלאים. זאת, במיוחד כאשר תוכן השאלון נוגע בתכנים רגישים הנוגעים לטראומה. בנוסף, הפצת השאלון נעשתה בעיקרה באופן מקוון, דבר אשר עשוי להגביל את המגוון של המשתתפים ולא איפשר לאנשים שאינם לוקחים חלק ברשתות החברתיות להיות חשופים למענה על השאלון. יתר על כן, יש להתייחס אל יכולת ההכללה של ממצאי המחקר על האוכלוסייה כולה אשר עלולה לתרום להטיה בייצוג המדגם. מחקר זה ביקש לבדוק נטייה אישיותית לחשיפה עצמית וכן חשיפה עצמית בפועל של חוויות טראומה בתקשורת זאת. ניתן לטעון כי מלכתחילה, אנשים אשר הסכימו להשתתף במחקר זה נוטים מראש לחשיפה עצמית גבוהה יותר. על כן, יכולה להיווצר הטיה בייצוג אוכלוסיית האנשים שנחשפו בחייהם אירוע טראומטי.

חשיבות המחקר: חשיבות המחקר הינה בקידום והרחבה של גישת תפיסת ההחלמה Anthony, 1993)) והתאמתה אל החלמה ממצוקה פוסט טראומטית, קרי יצירת ביטחון ומשמעות בחיים שלאחר הטראומה לצד הסימפטומים והמצוקה הנגרמת בעקבות חשיפה לאירוע טראומה. ממצאי המחקר מצביעים על החשיבות בפרספקטיבה אקולוגית בהתבוננות על טראומה והולמים את הגישות האקולוגיות להבנת טראומה עליהם מושתת המחקר הנוכחי (Harvey, 1996, 2007; Maercker & Horn, 2013). ברמה הפרקטית, המחקר מעיד על חשיבות הנגשת ידע תאורטי למטפלים בזוגות המתמודדים עם מצוקה פוסט טראומטית לקידום חשיפה עצמית בתוך מערכת היחסים ככלי מהותי לקידום תפיסת החלמה אישית של הפרט. יתרה מזאת, המחקר הינו מבין המחקרים הראשונים אשר עוסק בחשיפה למגוון רחב של אירועי טראומה ומתייחס אל תפיסת התגובה של הפרטנר הזוגי אל החשיפה העצמית. כך, נצבר ידע נוסף אשר יאפשר יישום בפרקטיקה של עבודה הנוגעת לתגובה והתמיכה אשר ניתנת לאחר חשיפה עצמית ככזו שתקדם תהליכי החלמה (Dworkin et al., 2019).