סיומי אומנה לא מתוכננים בגיל ההתבגרות: חוויות בני נוער שעברו "קריסת אומנה"

סידור במשפחת אומנה הינו אחד מהסידורים החוץ-ביתיים הקיימים עבור ילדים ובני נוער אשר מסיבות שונות אינם יכולים לגור בביתם. בעולם המערבי מקובלת מדיניות העדפה לאומנה, מאחר שמדובר בסידור הדומה לזה שמספקת המשפחה הגרעינית ומאפשר התקשרות ארוכת טווח עם דמויות קבועות. על אף שבישראל מרבית הילדים מושמים במסגרת פנימיות, בשנים האחרונות משתנה מגמה לטובת השמה במסגרות אומנה, בהתאם לנהוג בעולם.

בניגוד לאימוץ, מסגרת האומנה מוגדרת כזמנית, כאשר השאיפה היא לפעול לשיקום הילד ומשפחתו הביולוגית ובסופו של תהליך להשיבו אל חיק המשפחה בה נולד. בישראל, בניגוד למדיניות המוצהרת, מרבית הילדים המושמים באומנה צפויים להמשיך ולהישאר בה עד לבגרותם. כפועל יוצא, קיימים מספר רב של ילדים אשר שוהים באומנה בהיותם מתבגרים. המורכבות ההתפתחותית הכרוכה בגיל ההתבגרות מציבה אתגרים משמעותיים הן בפני הורי האומנה והן בפני שירותי האומנה, באופן שעלול להוביל לקריסה של סידור האומנה, שמסתיימת טרם זמנה.

מרבית הספרות המחקרית מתמקדת בסיבות לקריסת אומנה על פי תפיסתם של עובדים סוציאליים ושל ההורים האומנים. מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבחון את חווית קריסת האומנה, באופן רטרוספקטיבי, דרך עיניהם של צעירים אשר שהו באומנה שהסתיימה טרם זמנה. המחקר נערך על-פי עקרונות הגישה הפנומנולוגית, המכוונת לניתוח והבנה של משמעות התופעה הנחקרת מנקודת מבטם של האנשים שחוו אותה. משתתפי המחקר היו ארבעה עשר צעירים בגילאי 16-30, אשר חוו קריסת אומנה בשלבים שונים של גיל ההתבגרות. הם רואיינו בראיון חצי מובנה, אשר תוּמלל ועבר ניתוח תמטי.

ניתוח הממצאים העלה תמונה מורכבת ורב-ממדית של חווית הקריסה. על אף שמרבית המרואיינים תיארו את קריסת האומנה כאירוע חד ולא צפוי, ניתוח הממצאים הצביע על דינמיקה תהליכית של קריסה שהייתה מורכבת, בין היתר, מהיסטוריית החיים של המרואיינים, ממערכת היחסים שלהם עם משפחת האומנה ומהאירוע הנקודתי שהיווה את 'הקש ששבר את גב הגמל', והוביל לבסוף לסיום האומנה טרם עת. בניגוד לסברה המקובלת בספרות המחקרית, לפיה גורם הסיכון המשמעותי ביותר לחוסר יציבות באומנה הוא התנהגות המתבגר, הממצא המרכזי של המחקר הנוכחי הוא שלא ההתנהגות כשלעצמה מובילה לקריסה, אלא המפגש בין ההתנהגות לבין הסביבה האקולוגית של הנער/ה באומנה.

בהקשר ההתפתחותי, מצאתי כי לסביבה הייחודית שמהווה מסגרת האומנה השפעה משמעותית על תהליכי גיבוש זהות והשגת נפרדות, שהינן המשימות המרכזיות בגיל ההתבגרות.

תמה משמעותית שעלתה מן הממצאים הייתה הפער בין ההורות האידיאלית אליה כמהו המרואיינים, לבין הורות האומנה שחוו בפועל ואופיינה, לתפיסתם, בנוקשות, היעדר אוטונומיה, ריבוי בשימוש בהתניות וכן בצורך מתמיד מצד הורי האומנה בהכרת תודה. בחינת הממצאים בהקשר זה מנקודת מבטם של המרואיינים, העידה על קושי של משפחת האומנה להתאים עצמה אל צרכיהם המשתנים של המשתתפים כמתבגרים, ולהכיל התנהגויות המהוות חלק בלתי נפרד ממהלך גיל ההתבגרות, כמו פנייה אל קבוצת השווים ובדיקת גבולות. תנאים סביבתיים אלו הובילו להיעדר תחושת שייכות אל משפחת האומנה, ולבסוף לאי הגשמת ייעודו של סידור זה כבסיס בטוח ויציב. 

בהקשר המערכתי עלו תמות הקשורות לליווי מנחת האומנה. המרואיינים תיארו תחלופה גבוהה של עובדים סוציאליים, לצד כשלים בהתערבויות של מנחי האומנה. היעדר התיווך בין הנער/ה לבין משפחת האומנה הוביל לקושי בהתמודדות עם מצבי קונפליקט מול הורי האומנה. בנוסף, העידו המרואיינים על חוויה של אי שיתוף בתהליך קבלת ההחלטות בעניינם. תמה זו נמצאה במחקרים אחרים כקשורה להיעדר חוויה של פַּעֲלָנוּת, שיכולה להוות גורם אפשרי בבחירה של חלק מהמרואיינים "להצביע ברגליים" ולעזוב את בית האומנה, ובכך להשיג חוויה מחודשת של שליטה על חייהם.

בהקשר המדיניות עלה פער בין המטרה המוצהרת של שירותי הרווחה, חתירה למקסימום קביעוּת בחיי הילד, לבין הגדרתה של מסגרת האומנה כזמנית, וההשפעה של פער זה על היכולת לבסס חווית שייכות.

ממצא מרכזי נוסף מתייחס להשלכות קריסת האומנה בגיל ההתבגרות על המשך חייהם של המרואיינים. לצד השלכות קצרות טווח כגון משבר רגשי, וקשיי הסתגלות, תיארו חלק מהמרואיינים את חווית קריסת האומנה כטראומה בעלת השלכות ארוכות טווח, בעיקר בהיבט הבינאישי. בין השלכות אלו ניתן למנות קשיי אמון וחרדת נטישה. נראה כי קשיים אלו התהוו טרם ההגעה לאומנה, כתוצאה מנסיבות החיים המורכבות, אך קריסת האומנה העמיקה את השבר במקום לאחותו. לצד ההשלכות הקשות, הצליחו חלק מן המרואיינים להתבונן גם על החלקים החיוביים של החוויה שעברו, כמו ההזדמנות שנוצרה לשינוי חיובי כגון מעבר למשפחת אומנה מיטיבה יותר בה יכלו לחוות חוויה הורית מתקנת. באופן מפתיע, כמחצית מהמרואיינים תיארו כי בחרו לעבור למשפחת אומנה חלופית לאחר קריסת האומנה שחוו. כמו כן, תיארו רבים המרואיינים את כמיהתם להפוך למשפחת אומנה בבגרותם. ממצאים אלו מעידים על הדימוי החיובי של האומנה שנשמר על אף חווית הקריסה, וכן על הכמיהה לחוויה משפחתית מתקנת.  

חשיבותו של המחקר הנוכחי הינה בראש ובראשונה בכך שהוא פותח צוהר אל החוויה המורכבת של קריסת אומנה, חוויה שכמעט ולא נחקרה מהפרספקטיבה של בני הנוער אשר עומדים במרכזה ומתמודדים עם השלכותיה. כמו כן, מחקר זה עשוי להיות בעל תרומה משמעותית לפרקטיקה המקצועית של נותני השירותים בתחום האומנה וכן למדיניות העוסקת בתחום. ראשית, מובאות בו עדויות התומכות בהשלכות השליליות של תופעת קריסת האומנה, ובכך מספקות גיבוי מחקרי למדיניות שחותרת לקביעות ויציבות בסידור האומנה ומניעה של סיומי אומנה בלתי מתוכננים. שנית, הבנת הדינמיקה של תהליך קריסת האומנה מבעד לעיניהם של הצעירים שחוו אותו, עשויה לשפוך אור על הפרקטיקה הנהוגה בעת מצבים אלו, ולאפשר הבנה מעמיקה יותר בהקשר לשירותים ולתמיכות שיש בידי שירותי האומנה לספק במצבים אלו.