מקומה של הדת בהתמודדות עם אירועים טראומטיים אצל גברים חרדים

הדת מספקת מערכת של אמונות, ערכים ומשמעות המהווה תפיסת חיים יסודית עבור האדם המאמין, אשר באה לידי ביטוי במעשים יום יומיים. על פי גוף הידע הרחב שהתפתח בשנים האחרונות נמצא שהדת תופסת מקום מרכזי בהתמודדות עם אירועים טראומטיים. תפיסת חיים מרכזית זו, עומדת במבחן בעת אירוע טראומטי והיא יכולה לספק תמיכה ולהעניק משמעות לאותו אירוע, ובכך לתרום באופן מכריע לחוסן הנפשי הנדרש להתמודדות עם קשיי החיים. מנגד, הצבת אתגר בפני העולם הדתי עלולה להביא לערעור החוסן הנפשי, ובכך להוסיף על המצוקה הנובעת מהאירוע הטראומטי.

מחקרים בנושא מקומה של הדת בהתמודדות עם אירוע טראומטי העלו ממצאים שונים. חלק דיווחו על תרומתה של הדת להתמודדות מסתגלת, אחרים דיווחו על החרפת המצוקה. הדברים נכונים גם בנוגע למחקרים המועטים שנערכו בקרב האוכלוסייה החרדית. מכאן, שהבנת מורכבות תפקיד הדת בעקבות אירוע טראומטי  במיוחד בנוגע לאוכלוסייה החרדית במדינת ישראל מצומצמת. בנוסף, האבחנה בין תרומת ההיבט הפילוסופי – אמוני של הדת ותרומת ההיבט המעשי שלה, קרי – אורח החיים, בהתמודדות עם אירוע טראומטי, לוקה בחסר.

מטרת המחקר הייתה לבחון את יחסי הגומלין בין העולם הדתי, הכולל את שני ההיבטים האמורים, לבין הטראומה: עד כמה תופס גבר חרדי שעבר אירוע טראומטי את עולמו הדתי – בפן האמוני ובפן המעשי שלו – כבעל משמעות לאופן שבו הוא מתמודד עם אירוע טראומטי; ועד כמה הוא תופס את האירוע הטראומטי כבעל השלכות על עולמו הדתי. המחקר נערך בשיטה איכותנית, והתבסס על הגישה הפנומנולוגית המתעניינת באופן בו הפרט תופס, חווה, מתאר ונותן משמעות לתופעה מסוימת. המחקר התבצע באמצעות ראיון חצי מובנה של 13 גברים חרדים, בגילאי 50-18, שחוו אירוע טראומטי בחייהם, תוך מתן דגש על מדגם הטרוגני.

מניתוח הממצאים עלו שלושה נושאים מרכזיים: (א) חווית האירוע הטראומטי עצמו והשלכותיו; (ב) יחסי הגומלין שבין עולמות הדת והטראומה; (ג) צמיחה והיבטים חיוביים פוסט טראומטיים.

הנושא הראשון התייחס לתיאור האירוע הטראומטי והחוויות הנפשיות הנלוות. נושא זה תפס חלק עיקרי, הן מבחינת זמן והן מבחינת מושקעות נפשית בזמן הריאיון, והוא בא לידי ביטוי בשני אופנים: (1) תיאור התרחשות האירוע והשלכותיו כמתבונן מהצד והמתאר את אשר התרחש; (2) תיאור ההתרחשות מנקודת מבט סובייקטיבית, בדגש על המשמעות הייחודית הניתנת לאירוע. בנוגע לתיאור האובייקטיבי של האירוע, המרואיינים תיארו את האירוע לפרטיו ותיארו התמודדויות נפשיות המתאימות לסימפטומים פוסט טראומטיים המתוארים בספרות המקצועית. בנוסף, הם דיברו על תחושת בדידות וקושי לשתף את הסביבה, ותופעה זו, כצפוי, רווחה יותר כשדובר על נושאים שהחברה החרדית עדיין מתקשה יותר להתמודד איתם. אשר לתפיסה הסובייקטיבית של האירוע, היא באה לידי ביטוי בנתינת משמעות ייחודית ואישית לאירוע או בראיית האירוע הטראומטי כרגע מכונן בהיסטוריה האישית, המחלק את חיי המרואיין לשתי תקופות, פרה-טראומטית ופוסט-טראומטית. אחדים מהמרואיינים אף דיברו על האירוע הטראומטי כמרכיב בזהות שלהם.

הנושא השני שהיווה את לב המחקר התייחס ליחסי הגומלין בין עולמות הדת והטראומה. הוא נחלק לשלושה תתי פרקים: תפקיד הרבנים, הקהילה והמשפחה בהתמודדות עם הטראומה; אורח החיים הדתי והטראומה; ולבסוף –  תפיסות העולם הדתיות והטראומה.

בנוגע לתפקידי הרב, המשפחה והקהילה, נשמעו קולות מגוונים. היו שדיברו על הגורמים הללו כמקור לתמיכה ועזרה גדולה. אחרים דיברו על הקושי לשתף אותם ולקבל תמיכה, במיוחד כשדובר על נושאים רגישים מבחינת החברה החרדית. במקרים אלה, הצורך בהסתרה ותחושת הבדידות העצימו את הקושי. באותם מקרים שבהם הטראומה נבעה מאירוע שנגרם על-ידי דמות רבנית, הקשיים שתוארו התעצמו עוד יותר.

אורח חיים הדתי זכה אף הוא להתייחסות מורכבת. אורח החיים הדתי בא לידי ביטוי בעיקר בתפילה, בלימוד תורה (הלכתי ומחשבתי-חסידי) וקיום ההלכות היום יומיות הנוגעות לכל יתר תחומי החיים. היו קולות שהגדירו אותו כנדבך חשוב ביותר בשיקום הנפשי הפוסט טראומטי. קולות אחרים דיברו על הלחץ הרב שמביא עמו אורח החיים הדתי והתובעני עבור מי שמתמודד עם ההשלכות הנפשיות של אירוע קשה. קולות אלה התקיימו לעיתים אצל אותו מרואיין. באופן כללי, תחום זה בלט כמתאפיין בחוסר יציבות בקרב רבים מהמרואיינים.

לגבי יחסי הגומלין שבין תפיסות העולם הדתיות והטראומה, עלה מהממצאים שיש להבחין בין "אמונת ליבה" (אמונה בבורא עולם ובאמיתות תורתו ומצוותיו) לבין "אמונות מסתעפות" (יתר תפיסות העולם הדתיות). נמצא כי גם בשיא ההתמודדות עם האירוע הטראומטי, אמונת הליבה לא התערערה והיא שימשה מקור לראייה חיובית, תקווה והעצמה אישית להתחיל בשיקום. לעומת זאת, האמונות המסתעפות, והעיקרית שבהן – האמונה בהשגחה אלוהית מדויקת ומיטיבה – עמדו בלב ההתמודדות עם האירוע הטראומטי. כשהמתמודד האמין בתפיסה זו היא הייתה מקור לתמיכה. כשהיא התערערה, היא הוסיפה על המצוקה. תהליך השיקום מהטראומה עבר דרך נתינת משמעות חדשה לאירוע דרך העמקת האמונה המסתעפת האמורה וחיזוקה.

לבסוף, נושא הצמיחה בא לידי ביטוי בשני אופנים: צמיחה אישית כללית וצמיחה דתית. הצמיחה האישית באה לידי ביטוי בחיזוק הביטחון והערך העצמי או בחיזוק התחום הייחודי שהטראומה פגעה בו. כמו כן, רבים מהמרואיינים דיברו על היכולת לעזור למי שמתמודד עם קשיים דומים, כהיבט חיובי עיקרי של האירוע הקשה. אשר לצמיחה הדתית, גם כאן היו שדיברו על צמיחה דתית כללית, שהתבטאה בקרבה גדולה יותר לבורא, לראיית האירוע הקשה ככפרת עוונות, לטיהור רוחני ועוד. אחרים דיברו על צמיחה דתית בתחום ספציפי, כגון: תפילה, לימוד תורה או קיום מצוות יום יומיות ביתר רצינות. בנוגע לסוג צמיחה זו (צמיחה דתית בקיום המצוות היום יומיות), בלטה תופעה מעניינת של צמיחה בסמוך לאירוע הטראומטי, אשר הצטמצמה במשך הזמן. הגדרנו אותה כ"צמיחה דתית זמנית".

בדיון בחרנו לעסוק בארבעה נושאים: (א) תפיסה סובייקטיבית של האירוע; (ב) מרכזיות האמונה ויתר תפיסות העולם הדתיות בתהליך של יצירת משמעות מחודשת לאירוע הטראומטי; (ג) הבדלים בין אמונת ליבה (אמונה בבורא ובאמיתות תורתו ומצוותיו) ואמונות מסתעפות (יתר תפיסות העולם הדתיות), ברמת השפעת האירוע הטראומטי עליהן והשפעתן על האירוע; (ד) תופעה של צמיחה דתית זמנית בסמוך לאירוע אך חזרה למצב שקדם לטראומה לאחר מכן.

המחקר יוצר הזדמנות ללמידת מאפייניה הייחודיים של האוכלוסייה החרדית בכלל ושל גברים חרדים בפרט בהתמודדות עם טראומה. הבנת עולמם הייחודי של החרדים, שלא נחקר דיו בהקשר זה, עשויה לתרום להרחבת הידע המחקרי בנושא דת וטראומה ולפיתוח גישות טיפוליות רגישות תרבות בכלל ועבור אוכלוסייה זו בפרט. גישות המשלבות הכרת העולם התרבותי שבו צמח המטופל, יחד עם תובנה שמדובר באדם יחיד וייחודי העלול להתפתח לכיוונים מגוונים ואף מפתיעים מתוך אותו רקע חברתי המשותף לכלל החברה החרדית.