הסתגלות בני הזוג לאחר השתתפות הגבר במלחמה: תפקידן של התקשרות, אמפתיה והתמודדות דיאדית.

הספרות מלמדת, כי ההשתתפות במלחמה עשויה להוביל הן להפרעת דחק פוסט-טראומטית (Post-Traumatic Stress Disorder) בקרב החיילים, והן לטראומטיזציה משנית (Secondary Traumatic Stress) בקרב בנות זוגם. מחקרים מורים, כי רמת ההסתגלות של בני הזוג תלויה זו בזו (Bodenmann, 2005), אך עדיין חסרה ההבנה באשר למנגנון שבבסיס הדדיות זו. המודל המערכתי של הסתגלות זוגית לדחק טראומטי (Couple Adaptation to Traumatic Stress Model; Nelson-Goff & Smith, 2005) מציע, כי תלות זו מתקיימת דרך גורמי סיכון, משאבים אישיים ומשאבים זוגיים של בני הזוג. המחקר הנוכחי עושה שימוש במודל זה לבדיקת ההסתגלות של בני זוג שאחד מהם השתתף במלחמה.

מטרת המחקר הראשונה, הייתה בחינת קיום הקשר בין רמות ההסתגלות של בני הזוג, תוך בחינה של עוצמת הסימפטומים הפוסט-טראומטיים, רמת הרווחה הנפשית ורמת התפקוד של כל אחד מבני הזוג. מטרת המחקר השנייה, הייתה לבחון כיצד התקשרות, אמפתיה והתמודדות דיאדית, של כל אחד מבני הזוג, תורמים להסתגלותו האישית. מטרת המחקר השלישית, הייתה לבחון כיצד התקשרות, אמפתיה והתמודדות דיאדית של כל אחד מבני הזוג, תורמות להסתגלותו של בן הזוג השני.  

על פי הספרות התיאורטית, בעלי התקשרות בטוחה, תופסים את עצמם, את האחר המשמעותי ואת מצב הדחק, באור חיובי יותר, בהשוואה לאופן בו עושים זאת בעלי התקשרות לא בטוחה (Mikulincer & Florian, 1998; Mikulincer et al., 1990; Mikulincer & Shaver, 2003, 2008). לפיכך, התקשרות בטוחה של הפרט תהווה גורם חוסן הן עבור עצמו והן עבור בן/בת הזוג שלו במערכת היחסים נוכח אירועי דחק. מחקרים מלמדים, כי ההתקשרות הבטוחה של אחד מבני הזוג, בניגוד לזו הלא בטוחה, תורמת באופן חיובי, הן להסתגלותו האישית והן להסתגלות של בן הזוג השני (Ein-Dor, Doron, Solomon, Mikulincer, & Shaver, 2010). בהתאם לכך שוער, כי דפוס דומה של תרומת ההתקשרות יימצא גם בהסתגלות בני הזוג לאחר השתתפות הגבר במלחמה.

על פי הספרות התיאורטית בתחום האמפתיה, האופן בו בני הזוג תופסים ומגיבים אחד לאיתותי המצוקה של השני, תלויה בסגנון האמפתיה שלהם (M. H. Davis, 1980). נטילת נקודת מבטו (Perspective-Taking) של האחר ודאגה אמפתית (Empathic Concern), הינם הסגנונות המונעים הצפה רגשית של הנוקט בה, ומאפשרים הבעת אמפתיה באופן המקדם הסתגלות של בני הזוג. לעומת זאת, דמיון (Fantasy) ומצוקה אישית (Personal Distress), הפועלים באופן הפוך, ולכן פוגעים הן בהסתגלות הפרט הנוקט בסגנונות אלו והן בבן/בת הזוג שלו. המחקר המועט בתחום (M. H. Davis, 1983) מלמד, כי נטילת מבטו של האחר ודאגה אמפתית קשורים להסתגלות טובה יותר הן של המסייע  באמצעות סגנונות אלו והן של המסתייע. דפוס הפוך נמצא עבור סגנונות דמיון ומצוקה אישית. בהתאם לכך שוער, כי גם בזוגיות, לאחר השתתפותו של הגבר במלחמה, מידת האמפתיה של אחד מבני הזוג, מסוג נטילת מבטו של האחר ודאגה אמפתית, תתרום חיובית הן להסתגלותו האישית הן להסתגלותו של בן הזוג השני. בעוד שמידת האמפתיה של אחד מבני הזוג, מסוג דמיון ומצוקה אישית, תתרום שלילית הן להסתגלותו האישית הן להסתגלותו של בן הזוג השני.

על פי הספרות התיאורטית בתחום ההתמודדות עם אירועי דחק בהקשר הזוגי, התמודדות דיאדית תלויה לא רק בטיב מאמצי הפרט לצמצום המצוקה האישית, אלא גם באופן המענה לצרכים הרגשיים של בן/בת זוג (Coyne & Smith, 1991). מעורבות פעילה (Active Engagement), הינו סגנון המקדם הסתגלות, באמצעות שלוב המאמצים של בני הזוג והתמודדות משותפת עם הדחק. לעומת זאת, חציצה מגוננת (Protective Buffering) והגנת יתר (Overprotection), הינם סגנונות הפוגעים במסוגלות, חוסמים שיתוף הדדי בקשיים, ולכן תורמים שלילית להסתגלותם של בני הזוג. הספרות האמפירית מלמדת על מעורבות פעילה כסגנון התורם באופן חיובי להסתגלותו של הנוקט בו ולהסתגלות של בן/בת הזוג (Coyne & Smith, 1991; Rosenstrauch, 2005; Weiss, 2012). ממצאים הפוכים נמצאו עבור הסגנונות חציצה מגוננת והגנת יתר. לפיכך שוער, כי בזוגיות לאחר השתתפותו של הגבר במלחמה, מעורבותו הפעילה של אחד מבני הזוג, תתרום באופן חיובי, הן להסתגלותו האישית והן להסתגלות של בן הזוג השני. בשונה מזה, חציצה מגוננת והגנת יתר של אחד מבני הזוג תתרום שלילית הן להסתגלותו האישית והן להסתגלות של בן הזוג השני.

במחקר השתתפו 300 זוגות (600 איש) בהם הגבר השתתף במלחמת לבנון השנייה, ואשר בעת ערכת המחקר היו בקשר זוגי לפחות שנה. במטרה להרחיב את טווח השונות ברמת הסתגלות הזוגות, המדגם הורכב משתי קבוצות. קבוצה אחת כללה 150 זוגות בהם הגבר פנה לצה"ל או למשרד הביטחון לקבלת סיוע נפשי בגלל מצוקה שפיתח בעקבות השתתפותו במלחמה. קבוצה נוספת, כללה 150 זוגות בהם הגבר לא פנה בבקשה לקבלת סיוע נפשי. בעוד שמאפייני הרקע של הגברים משתי הקבוצות היו דומים, רמת הסתגלותם של הפונים לסיוע הייתה ירודה יותר באופן מובהק. המשתנים התלויים נמדדו באמצעות שאלונים להערכת סימפטומים פוסט-טראומטיים PTSD Inventory (Solomon, Benbenishty, Neria, Abramowitz, Ginzburg, & Ohry, 1993), רווחה נפשיתMental Health Inventory (Veit & Ware, 1983) ותפקודLife Functioning Scale  (Green, Lowry, & Kopta, 2003). המשתנים הבלתי תלויים נמדדו באמצעות שאלונים להערכת אירועי חיים שלילייםStressful Life Events (Solomon, 1995), עוצמת החשיפה לקרב Battlefield Stressors (Dekel, Solomon, & Ginzburg, 2003), סגנון התקשרות Experience in Close Relationships Scale (Brennan, Clark, Shaver, & Simpson, 1998), סגנון אמפתיה Interpersonal Reactivity Index (M. H. Davis, 1980), סגנון התמודדות דיאדית Ways of Giving Support (Buunk, Berkhuysen, Sanderman, Nieuwland, & Ranchor, 1996) וגם שאלון פרטים אישיים. שאלונים זהים הועברו לגברים ולנשים, למעט שאלון עוצמת החשיפה לקרב שהועבר רק לגברים.

שש שנים אחרי תום המלחמה, 84 (28%) מהגברים של המדגם  ו-34 (11.3%) בנות זוגם, נמצאו עונים על אבחנה מלאה של PTSD. יותר מזה, בקרב בנות הזוג לגברים פוסט-טראומטיים , שיעור ה-PTSD עמד על 29%. ניתוח תרומת המשאבים הזוגיים נערך באמצעות מודל APIM (Actor Partner Interdependence Model), המאפשר להתבונן על הדיאדה כיחידת הניתוח. ראשית נמצא, כי ככל שרמת ההסתגלות של אחד מבני הזוג גבוהה יותר במדד כלשהו, כך גם רמת ההסתגלות של בן הזוג השני באותו מדד.

רמה גבוהה של חרדה או הימנעות בהתקשרות אצל כל אחד מבני הזוג, נמצאה קשורה למדדים נמוכים בהסתגלות האישית. ברמה הבינאישית, התקשרותה הנמנעת יותר של האישה נמצאה קשורה למדדי הסתגלות נמוכים יותר אצל הגבר, כמו עוצמה גבוהה יותר של PTSD ורמה נמוכה יותר של  רווחתו הנפשית. באופן שונה, התקשרותו החרדה יותר של הגבר נמצאה קשורה למדדי הסתגלות נמוכים יותר אצל האישה, קרי עוצמה גבוהה יותר של STS ורמה נמוכה יותר של רווחתה הנפשית. בנוסף, התקשרותו הנמנעת של הגבר נמצאה תורמת שלילית לרמת תפקודה של האישה.

בחינת האמפתיה העלתה, כי מידה גבוהה של אמפתיה, בסולם מצוקה אישית, אצל כל אחד מבני הזוג, נמצאה קשורה למדדים נמוכים יותר בהסתגלות האישית. כמו כן, מידה גבוהה יותר של נטילת נקודת מבטו של האחר ומידה נמוכה יותר של אמפתית דמיון, נמצאו קשורות לרמת תפקוד גבוהה יותר. ברמה הבינאישית, רמה גבוהה יותר של אמפתיה מסוג מצוקה אישית מצד הגבר, נמצאה קשורה למדדי הסתגלות נמוכים יותר אצל האישה.

בחינת ההתמודדות הדיאדית העלתה, כי מידה גבוהה יותר של מעורבות פעילה מצד כל אחד מבני הזוג, קשורה למדדים גבוהים יותר בהסתגלותו האישית, למעט העדר קשר לעוצמת ה-STS אצל נשים. כמו כן, התמודדות דיאדית של נשים, מסוג חציצה מגוננת, נמצאה קשורה למדדים נמוכים יותר בהסתגלותה, קרי עוצמה גבוהה יותר של STS ורמה נמוכה יותר של תפקודה. ברמה הבינאישית, חציצה מגוננת של האישה נמצאה תורמת שלילית לשלושת מדדי הסתגלותו של הגבר. בניגוד למצופה, מעורבות פעילה של האישה נמצאה קשורה למדדים נמוכים יותר בהסתגלותו של הגבר, כמו עוצמה גבוהה יותר של PTSD ורמה נמוכה יותר של תפקודו. עוד בניגוד למשוער, הגנת יתר של האישה נמצאה קשורה לרמה גבוהה יותר של תפקוד הגבר.

הממצא הבולט, הוא היקף הפגיעה בכל ממדי ההסתגלות בקרב נשים. ברמה הפרטנית, לא נמצאו הבדלים בין גברים לנשים באופן בו כל משאב תורם להסתגלות האישית. משאבים שנמצאו תורמים ברמה הבינאישית, נמצאו תורמים באותו האופן גם לפרט עצמו. החריגים בכך היו התמודדות דיאדית מסוג מעורבות פעילה והגנת יתר. אם להתקשרות נמצאה תרומה בינאישית הן להסתגלות גברים והן להסתגלות נשים, לאמפתיה נמצאה תרומה בינאישית רק להסתגלות נשים, ולהתמודדות דיאדית נמצאה תרומה בינאישית רק להסתגלות של גברים.

על בסיס ממצאי תרומת המשאבים, ניתן להניח כיצד בני הזוג עשויים לתרום, לטוב ולרע, להסתגלות אחד של השני, לאחר השתתפות הגבר במלחמה. לציין, כי אותם משאבים מסבירים באופן שונה את מנגנון הסתגלות הגבר לאחר חווית הטראומה, ואת מנגנון ההעברה של מצוקת הגבר לאישה. בהתייחס להשלכות המחקר על תיאוריה נטען, כי המחקר הוסיף להבנת התהליכים המערכתיים של הסתגלות בני זוג. יותר מזה, ממצאי המחקר תורמים להבנה התיאורטית בנוגע לתפקידם הייחודי של התקשרות, אמפתיה והתמודדות דיאדית, בתהליך הסתגלותם של בני הזוג לאחר השתתפות הגבר במלחמה. תרומה זו ייחודית במיוחד בגלל מיעוט המחקרים שנערכו בתחום תוך שימוש בניתוח נתונים בשיטה הדיאדית. ממצאי המחקר תומכים בהנחה התיאורטית, כי למערכת יחסים זוגית פוטנציאל טיפולי רב. במחקרי המשך, מומלץ לבחון את תפקידם של משאבים זוגיים נוספים במחקרי אורך.