התמודדות מקצועית ורגשית של עובדות סוציאליות המלוות נשים נפגעות טראומה מתמשכת בעודן ממשיכות להיפגע

נשים שחוו פגיעה מינית בילדות נמצאות בסיכון מוגבר להמשיך ולהיחשף להתעללות גם בבגרותן, בין אם במערכות יחסים זוגיות ובין אם בן המשפחה הממשיך לפגוע. חוויות של פגיעה מינית מתקופת הילדות עלולות להותיר השלכות רגשיות, נפשיות וחברתיות מתמשכות, הכוללות פגיעה בדימוי העצמי, תחושת "עצמי מזויף" וקונפליקטים בין רגשות של אשמה, בושה ותלות לבין כעס ורצון להתרחק מהפוגע. כאשר הפגיעה מתרחשת בתוך יחסי התקשרות מוקדמים, היא עשויה להוביל לדפוסי התקשרות פגועים, לקושי בוויסות רגשי ולפגיעה ביכולת ליצור קשרים אינטימיים בטוחים. 

הליווי של נשים הממשיכות להיפגע חושף את העובדות הסוציאליות לתכנים טראומטיים באופן מתמשך, ומעמיד אותן בסיכון לפיתוח טראומטיזציה משנית ושחיקה. מחקר זה התמקד בחווייתן של עובדות סוציאליות המטפלות בנפגעות פגיעה מינית מתמשכת, ומדגיש את הייחודיות של הטיפול במצבים בהם הפגיעה ממשיכה להתרחש, תוך בחינת ההשלכות הרגשיות, הקוגניטיביות והאתיות על המטפלות.

העובדות הסוציאליות המלוות נשים הממשיכות להיפגע, ניצבות בפני דילמה האתית בין הרצון לכבד את האוטונומיה והבחירה של האישה, לבין הרצון להגן עליה מפני פגיעה חוזרת. החשיפה וההתמודדות עם דילמה זו יכולה להוביל למצוקה מוסרית ולהעצים טראומטיזציה משנית. על רקע המורכבות והאתגרים הניצבים בפני עובדות סוציאליות, המלוות נשים שורדות טראומה הממשיכות להיפגע, מטרת המחקר היא לבחון מהן החוויות הרגשיות, הדילמות האתיות ודרכי ההתמודדות של עובדות סוציאליות בליווי שורדות טראומה מתמשכת כאשר הפגיעה ממשיכה להתרחש.    

המחקר התבצע בשיטה איכותנית בגישה פנומנולוגית תיאורית. באמצעות ראיון חצי מובנה עם עובדות סוציאליות המלוות נשים מעל גיל 18 החוות טראומה מתמשכת בעודן ממשיכות להיפגע. אוכלוסיית המחקר כללה 10 עובדות סוציאליות אשר חלקן עבדו כמתאמות טיפול וחלקן כמטפלות בגופים ציבוריים ובקליניקה פרטית. ניתוח הנתונים התבצע בשיטה איכותנית על פי התיאוריה הפנומנולוגית תיאורית ובהתאם למודל שישה השלבים של בראון וקלארק. 

נמצאו שלוש תמות מרכזיות: התמה הראשונה, עסקה בקונפליקט והדילמה האתיים של העובדת הסוציאלית. הקונפליקט הוא בין תחושת האחריות המקצועית והאתית שלהן כלפי המטופלות לבין חוסר היכולת לממש מחויבות זו אשר התבטאה בחוויית חוסר אונים.  הדילמה האתית היא בין הרצון להגן על המטופלות מפני פגיעה לבין שמירה על האוטונומיה שלהן וכיבוד זכותן להחליט כיצד לפעול בחייהן. התמה השנייה עסקה בתגובה הרגשית של העובדת הסוציאלית – תמה זו מציגה את מגוון הרגשות על ידי שלושה נקודות הסתכלות ומיקוד שונות: רגשות הנובעים ממצבה של המטופלת הכוללים פחד, חרדה ואשמה. רגשות הממוקדים סביב הפוגע הכוללים כעס, שנאה וגועל. רגשות הממוקדים כלפי עצמן כמטפלות הכוללים בדידות, דחק ושחיקה. התמה השלישית, עסקה בדרכי התמודדות בפועל עם הדילמה - התמקמות העובדות הסוציאליות לאורך רצף שבין גישה פטרנליסטית לבין שימור האוטונומיה של המטופלות. תמה זו מחולקת לארבעה תתי תמות: (א) פטרנליזם חיצוני כפעולה למען הגנת האישה הנעשית על ידי עירוב גורמים חיצוניים.(ב) פטרנליזם פנימי כפעולה להגנת האישה על ידי הבעת עמדה וייעוץ בתוך הפגישה. (ג) אוטונומיה בדיעבד כמתן בחירה מתוך חוסר ברירה של המטפלות. (ד) מתן אוטונומיה מלכתחילה. 

המחקר הנוכחי מצביע על המורכבות האתית והרגשית בעבודתן של עובדות סוציאליות המלוות נשים הפוגשות פגיעה מתמשכת. מורכבות זו מתבטאת הן בקונפליקטים אתיים, כאשר הן חוות חוסר אונים בשל הקושי לפעול על פי מחויבותן המקצועית למטופלות והן בדילמות אתיות, כאשר הם מתקשות להכריע בין ערך האוטונומיה לערך ההגנה. המחקר מרחיב את הבנת המושג טראומטיזציה משנית, תוך התמקדות בהיבט הרגשות השליליים, באמצעות התייחסות לשלושה מוקדים: המטפלת, המטופלת והפוגע. בנוסף, המחקר מדגיש את ההיבטים האתיים והרגשיים המתקשרים לרגש האשמה אשר משתקף כביטוי למצוקה מוסרית, הנובעת לא רק מחסמים לפעול על פי המחויבות אלא גם מהקושי הרגשי והערכי הכרוך בהתמודדות עם דילמות אתיות בין אוטונומיה להגנה מנזק.

לבסוף, המחקר הנוכחי מתאר את התמודדות העובדת הסוציאלית בכך שמרחיב את השיח על פטרנליזם מול אוטונומיה ומדגיש כי ההבנה של סוגיה זו אינה מתמצה בהעמדה דיכוטומית בין שני קטבים, אלא מציעה מנעד רחב של אפשרויות ותנועות בין מצבי ביניים. הדילמה האתית שבין הרצון להגן לבין שמירה על אוטונומיה מתגלה כתהליך מתמשך של איזון ותמרון בין ערכים, צרכים ונסיבות. ממצאי המחקר משתלבים בדיון התיאורטי הרחב על אוטונומיה תלוית הקשר, המדגיש כי יכולת הבחירה של הפרט אינה מתקיימת בוואקום, אלא מושפעת ממערכות יחסים, מהיסטוריה אישית ומהקשרים תרבותיים וחברתיים. ההבנה של הדילמות כמצבים דינמיים, ושל ההתמקמות האתית כתלוית הקשר, מצביעה על החשיבות שבפיתוח מדיניות טיפולית רגישה, הדרכה מקצועית תומכת, ושיח רפלקטיבי בשדה העבודה הסוציאלי.