תפיסת הזוגיות אצל נשים יוצאות מקלט

בספרות המחקרית הקדימו לזהות כי יציאתן של נשים מקשר אלים הינה תהליך ארוך וממושך, המלווה בפרידות מקדימות ו"שלבים מכינים". יותר מכך, לפי נייר עמדה של תנועת ויצ"ו, כ-40% מהנשים ששהו במקלטים בשנת 2019 שבו לבן הזוג הפוגע לאחר המקלט. חזרתן של נשים לבן הזוג הפוגע הינה סוגיה המקבלת תהודה רבה בספרות. לרוב, ההנחה הרווחת רואה בנשים אלו כלכודות בקשר, ובהתאמה את החזרה לקשר כהבטחה להמשך האלימות, אך מצב זה אינו הכרחי. לאור זאת, מוקד המחקר בתחום מתייחס לבחינת הגורמים הפנימיים והחיצוניים שמגבירים את הסיכון של נשים לחזור לזוגיות, או לחילופין, שמבטיחים את נפרדותה.

כך, נדמה כי מעבר לבחינה דיכוטומית לקיומה של מערכת זוגית אלימה או לא, אין כמעט התייחסות בספרות להיבט הזוגי בחייהן של נשים יוצאות מקלט. על כן, במחקר זה יצאתי מהפרדיגמה המחקרית השכיחה וביקשתי לבחון היבט זה בחייהן, על ידי התמקדות בתפיסותיהן ביחס לזוגיות בכלל, וביחס למערכת הזוגית שבחייהן, או להיעדרה, בפרט. בכך, מטרת המחקר היא להרחיב ולהעמיק את השיח המחקרי שנוטה לדון בנושא הזוגיות בקרב יוצאות מקלט באופן מצומצם ומוגדר, וללמוד על הנושא דרך נקודות מבט נוספות ורחבות יותר. זאת בשאיפה להעניק הבנה מורכבת ורחבה, שלוקחת בחשבון תהליכים בחיים שלאחר המקלט על המפגש של יוצאות מקלט עם נושא הזוגיות.   

המחקר התבצע בשיטה האיכותנית, באמצעות ראיונות עומק חצי מובנים. אוכלוסיית המחקר היתה ארבע עשרה נשים ששהו במקלטים לנפגעות אלימות בין השנים 2020-2023. הנשים יצאו לקהילה לפני תקופת זמן של שנה ושלושה חודשים בממוצע, ולא חזרו לבן הזוג הפוגע. קבוצת המחקר כללה נשים בגילאים שונים ובעלות רקע דמוגרפי והשכלה מגוונים. המשתתפות גויסו בדרכים מגוונות שכללו פניה לתוכניות ליוצאות מקלט של הרווחה ושל ארגונים נוספים, גיוס ברשתות חברתיות וקהילות ייעודיות, וכן משתתפות מחקר שהציעו לחברותיהן מהמקלט להשתתף. ניתוח הממצאים היה ניתוח קטגוריאלי וניתוח תוכן, אשר נותן דגש למילים ולתוכן שעולה מהן. תהליך הניתוח התבסס על זיהוי דפוסי משמעות חוזרים ונשנים בתוך מערך נתונים (ראיונות במחקר הנוכחי), והוא התבצע בשלבים של מפגש חוזר עם הממצאים, זיהוי נושאים שחוזרים על עצמם, ומיונם לכדי קבוצות שמבטאות את המשמעויות והסיפור שעולה מהנתונים. הניתוח העלה שלוש תמות מרכזיות שמתייחסות למאפיינים ייחודיים של מרחב החיים שלאחר המקלט אשר נקשרים בנושא הזוגיות.  

התמה הראשונה עסקה בהמשך נוכחותה של מערכת היחסים האלימה בחייהן של נשים לאחר יציאתן מהמקלט, דרך מופעי אלימות עקיפה שמבטאים את ניסיונות בן הזוג האלים לחדש את יחסי השליטה. נשים תיארו כיצד למרות הניתוק הפיזי הן נדרשות להתמודד עם אלימות "מרחוק" ועם ביטויי רדיפה מתמשכים. ביטויי האלימות חולקו לפי שלושה סגנונות של אלימות ורדיפה אשר מתקיימים במרחבים שונים – ביטויי חיזור ורדיפה, ביטויי אלימות במרחב המשפט והרווחה וביטויי אלימות במסגרת התקשורת בנוגע לילדים. 

התמה השנייה דנה בתהליכים אינטרוספקטיביים של חקירה וגילוי העצמי שעלו אצל מרבית הנשים עם הפרידה מבן הזוג, הכניסה למקלט והיציאה ממנו. עלה כי חווית הפרידה והשהות במקלט מעוררים תהליך עמוק של תהייה עצמית והתחבטות בזהות לצד הכרה ותביעה מחדש של האוטונומיה. המרואיינות קשרו תהליכים אלו למידת מוכנותן להיכנס למערכת יחסים חדשה, כאשר הציגו את אלו כמעין שלב מקדים והכרחי לקראת אפשרות של זוגיות. בניגוד לרוב הנשים שדיברו על חוויה של תהייה עצמית וגילוי עצמי, היו מספר נשים שהעידו על שינויים מסוג אחר כמו שינוי בתפיסת העולם או מודעות מוגברת לעצמן ולהשפעות הטראומה שהן חוו. השינויים שהן תיארו מתווספים או מעצבים חוויית עצמי קיימת, להבדיל מרוב הנשים שסיפרו על חוויה מכוננת ביחס לתפיסת העצמי שלהן.    

התמה השלישית עסקה בהתייחסותן של הנשים לנושא הזוגיות דרך שלוש נקודות מבט. הראשונה נגעה בעמדה הרגשית כלפי בן הזוג האלים, כאשר נראה כי נשים מבטאות עמדה רגשית שלילית ברורה ללא אמביוולנטיות, געגוע או כמיהה לחידוש הקשר. היו מעט נשים שהשמיעו עמדה אמביוולנטית, כאשר לצד געגועים וזיכרון של חלקים חיוביים בקשר, ניכר מאבק פנימי מתוך מודעות לסיכון שבחזרה אליו. הנקודה השנייה התייחסה לאופן הסתכלותן של הנשים על מוסד הזוגיות, כלומר איזו משמעות הוא מקבל לאחר החוויות הכואבות והטראומטיות שעברו במסגרתו. בהגדרתן את מושג הזוגיות, רבות מהנשים דיברו מתוך  פרספקטיבה קוטבית לחוויית האלימות שהכירו מהזוגיות הקודמת, תוך הדגשת המרכיבים שנעדרו מהקשר הקודם כמו אמון, ביטחון, תקשורת הדדית וחוויית נראות. הנקודה השלישית דנה בחוויית הזהירות שמלווה את שאלת הימצאותה של זוגיות חדשה בחייהן של הנשים. למעשה, הזהירות והחששות הכבדים הופיעו אצל כלל הנשים, אולם הייתה שונות ביניהן במידת יכולתן להאמין שיחזיקו בקשר בטוח בעתיד, ובמשקל שקיבלו אותן חששות ותחושת הסיכון במוכנות להתנסות. חלק קטן מהנשים היו בזוגיות והעידו על רמות גבוהות של חשדנות וזהירות בכניסתן לזוגיות חדשה, מתוך חשש להיפגע שוב. מתוך הנשים שלא היו בזוגיות, חלקן ביטאו תקווה ואמונה באפשרות לזוגיות מיטיבה בעתיד, בעוד אחרות ביטאו ייאוש וחוסר אמונה ביכולת לקיים קשר בטוח בעתיד ולכן וויתרו באופן מוחלט על חיפוש זוגיות.

מחקר זה שאף ללמוד על תפיסותיהן של נשים יוצאות מקלט ביחס לנושא הזוגיות בצורה מורכבת ורחבה יותר ממה שלרוב מוצג בספרות. דרך השמעת קולן של הנשים ביחס להיבטים שונים בנושא הזוגיות, היה ביכולתן להגדיר בעצמן את המשמעויות השונות ובכך לספק הבנה רחבה ומורכבת יותר ביחס לחוויות שונות, מחשבות ורגשות, עמדות, צרכים, קשיים ושאיפות שמחזיקות ביחס לזוגיות. כל אלו לא מקבלים הרבה ביטוי בספרות הרווחת בתחום, אשר נוטה לבחון בעיקר באופן דיכוטומי את מערכת היחסים בחייהן של נשים לאחר המקלט – האם היא אלימה או לא – ובהתאמה לחקור את הגורמים המגבירים ומפחיתים סיכון לכך. לכן, הבחירה להתבונן על נושא הזוגיות דרך נקודת מבט רחבה ככל שאפשר הינה ייחודית ובעלת תרומה להבנה מעמיקה ומורכבת יותר של חוויית החיים של נשים יוצאות מקלט ושל תפיסותיהן המושפעות מכך. בכך, המחקר מספק הרחבה של הידע התיאורטי בנוגע לתפיסותיהן של הנשים ביחס לזוגיות, זהות עצמית ולאופן בו חוויות אלימות זוגית משפיעות על שאיפותיהן האינטימיות והבין-אישיות. בנוסף, היה ברצוני לתת במה לקולן של נשים יוצאות מקלט ביחס לנושא רגיש זה אשר מלווה בביקורת ושיפוטיות מצד החברה בכלל ומצד סביבתן הקרובה בפרט. 

כמו כן, באמצעות הצגת קולותיהן המגוונים של הנשים, המחקר מדגיש את המורכבות הרגשית והאמביוולנטיות המאפיינות את המעבר מחיים בצל אלימות לחיים של תקווה, זהירות ולעיתים גם ייאוש בתחום הרומנטי. הכרה תאורטית זו חשובה להרחבת הידע האקדמי על תהליכי השיקום והטיפול של נשים אחרי עזיבת מקלט, ועל האופן שבו הן בונות מחדש את תפיסותיהן בנוגע לזוגיות ואמון. בנוסף, ממצאי המחקר מספקים בסיס אמפירי חשוב לפיתוח מענים טיפוליים מותאמים לנשים נפגעות אלימות ולצרכים הרגשיים שמבטאות; המחקר מציע להבנות התערבויות טיפוליות אשר ישימו דגש על המשך נוכחות בן הזוג בחיים לאחר המקלט והרגשות הנובעים מהתמודדות מתמשכת זו, ויכללו התייחסות קלינית לתהליכים של גילוי וגיבוש העצמי המחודש, כמו גם התערבויות מבוססות טראומה המכירות בהשפעת האלימות בחיים שלאחר המקלט. לצד זה, המחקר מצביע על הצורך ביצירת מרחבים בטוחים ותומכים של קבוצות טיפוליות ותוכניות טיפול פרטניות בתקופה לאחר המקלט, שישימו דגש על העצמת נשים וקיום התערבויות לפיתוח וקידום מיומנויות למערכת יחסים בריאה. 

המחקר גם מציע תובנות בעלות השלכה על אופן הליווי והתמיכה בתקופה שלאחר המקלט, הן במסגרת העבודה הסוציאלית והן במדיניות ציבורית רחבה יותר. כך, המחקר מצביע על הצורך בהכשרה של אנשי מקצוע ממגזרים שונים להכיר את סוגיית הדינמיקה של התעללות לאחר הפרידה ולחשוב על כלים ודרכים להגיב אליה, כמו גם התאמת מערך הליווי הסוציאלי שיכלול תוכנית בקרה וטיפול כמענה לאפשרות של פגיעה לאחר סיום הקשר והיציאה מהמקלט ויצירת רצף שיקומי בקהילה.