מטפלים בעלי רקע של פציעה עצמית כמטפלים פצועים: דילמות בנוגע לחשיפה עצמית עם פונים, בהדרכה, ובמקום העבודה

רקע: מטפלים עם ניסיון חיים של פגיעה עצמית מצויים בעמדה מקצועית מורכבת ולעיתים מתויגים בסטיגמה. כהתגלמות של "המטפל הפצוע", סיפור חייהם האישי עשוי להעשיר את הקשר הטיפולי, אך גם לעורר חששות לגבי כשירותם וגבולותיהם המקצועיים. אף שמטפלים עם עבר של קשיים נפשיים נוטים להפגין אמפתיה ותובנות עמוקות, הם מתמודדים עם פחד משיפוטיות וספקות עצמיים. למרות עניין גובר בנושא, המחקר האקדמי המתמקד במטפלים בעלי ניסיון של פגיעה עצמית עדיין מצומצם. מאפייניה הייחודיים של פגיעה עצמית – בהיותה תופעה נפשית בעלת ביטוי גופני – מעלים שאלות מורכבות של בושה, סטיגמה וזהות מקצועית, ומצדיקים המשך מחקר.

מטרת המחקר הייתה לבחון את חוויותיהם של מטפלים עם ניסיון חיים של פגיעה עצמית, תוך התמקדות בזהותם המקצועית ובדילמות של חשיפה עצמית בשלושה הקשרים: עבודה עם מטופלים, הדרכה מקצועית ומקום העבודה.

שיטה: המחקר נערך בגישה איכותנית-פנומנולוגית. נערכו ראיונות חצי-מובנים עם תשעה עובדים סוציאליים בעלי ניסיון קליני של לפחות שנתיים, שהזדהו כבעלי ניסיון חיים של פגיעה עצמית. הראיונות התמקדו בקשר בין סיפור החיים לבין זהותם המקצועית, ובאופן שבו הם מתמודדים עם שאלות של חשיפה עצמית. הנתונים עברו ניתוח תמתי, תוך שימוש ברפלקטיביות והשהיית הנחות מוקדמות.

ממצאים: ארבע תמות מרכזיות עלו מן הנתונים: (1) ניסיון חיים (2) זהות מקצועית (3) סטיגמה (4) חשיפה עצמית. תמות אלו שלובות זו בזו, ומשקפות את הקשר המורכב בין ניסיון החיים לעבודה הקלינית.

בתמה הראשונה, ניסיון החיים, הפגיעה העצמית תוארה כרצף לא ליניארי של קושי, חשיפה, טיפול והחלמה, ונקשרה לרוב לטראומה, קשיי ויסות רגשי וחסכים בין-אישיים.

בתמה המתייחסת לזהות המקצועית, רבים מהמשתתפים ציינו כי עברם הוביל אותם לבחירה במקצוע הטיפולי, וסיפקו עדויות לכך שניסיונם תורם לאמפתיה, אך גם מעורר אתגרים כגון הזדהות יתר, "תסמונת המתחזה" וספק עצמי.

התמה השלישית עסקה בסטיגמה; המשתתפים תיארו פחד מתיוג, במיוחד במערכות מקצועיות הרואות בפגיעות נפשית סימן לאי-כשירות. חלקם חוו פתיחות ותמיכה לאחר חשיפה, בעוד אחרים נתקלו בחשדנות ופתולוגיזציה.

התמה האחרונה, אשר עסקה בחשיפה עצמית, הראתה כי שלושת ההקשרים המקצועיים הציפו שיקולים שונים. בעבודה, מרבית המשתתפים נמנעו מחשיפה מתוך חשש לערעור אמינות או לאובדן יציבות תעסוקתית. בהדרכה, החשיפה נתפסה כמסוכנת למרות חשיבות התמיכה, ובקשר עם מטופלים – נעשתה לעיתים במשורה, באופן כללי, ותוך הדגשת מסר של תקווה.

הממצאים מציעים מודל משולב שבו זהות מקצועית, סטיגמה וחשיפה עצמית שזורים זה בזה בתוך ההקשר של ניסיון חיים. אף שסטיגמה מעכבת חשיפה, חשיפה זהירה ומותאמת עשויה גם לקדם אותנטיות, לצמצם בדידות ולהפחית סטיגמה.

משמעויות: המחקר מציע תובנות חדשות על האופן שבו ניסיון חיים של פגיעה עצמית מעצב זהות מקצועית והשפעותיו האפשריות על העבודה הטיפולית. החשיפה העצמית מוצגת לא רק כסוגיה קלינית-אתית, אלא כפעולה מושפעת מתרבות ארגונית, יחסי כוח ותפיסות חברתיות. המחקר מדגיש את התרומה האפשרית של ניסיון חיים לטיפול אמפתי וממוקד-החלמה, ואת הצורך בסביבות מקצועיות תומכות ונטולות סטיגמה שיאפשרו למטפלים לקבל עזרה בעת הצורך, וכן לפעול מתוך אותנטיות וביטחון.

סיכום: המחקר מדגיש את ההשפעה ההדדית בין סטיגמה, זהות מקצועית וחשיפה עצמית בחייהם של מטפלים בעלי ניסיון חיים של פגיעה עצמית. הסטיגמה עולה כמכשול מרכזי להתפתחות מקצועית ולטיפול אחראי. נדרשת תפנית תרבותית וארגונית שתאפשר שילוב בטוח ומשמעותי של ידע מניסיון חיים בתוך השדה הטיפולי.