תרומתם של הערכת האוכלוסייה את התפקיד, צדק ארגוני, תמיכת הממונה, מסוגלות עצמית ורוחניות לעזיבת עובדים את מקום עבודתם בתחום השיקום הפסיכיאטרי בקהילה בישראל

תחום השיקום הפסיכיאטרי בקהילה בישראל עבר התפתחות משמעותית מאז חקיקת חוק שיקום נכי נפש בקהילה בשנת 2000. חוק זה סימן תפנית מרכזית בתפיסת השיקום , ממודל מוסדי-טיפולי למודל קהילתי-שיקומי, המדגיש את זכותם של מתמודדי נפש לחיים עצמאיים, שוויוניים ובעלי משמעות. בהתאם לכך הוקמו שירותי "סל שיקום", המופעלים על ידי ארגונים פרטיים במימון משרד הבריאות, במטרה לקדם השתלבות של מתמודדים בתחומי החיים השונים  דיור, תעסוקה, השכלה, חברה ופנאי.

במסגרת זו פועלים אנשי שיקום, בעלי הכשרה אקדמית או עובדי סמך מקצועי, אשר תפקידם ללוות את מקבלי השירות בתהליך שיקומי מתמשך המבוסס על אמון, שותפות והמשכיות. אולם אחת הסוגיות הבולטות והמורכבות בשדה זה היא תחלופת העובדים הגבוהה, הפוגעת באיכות הקשר השיקומי וברציפות הליווי. בעוד שקיימים מחקרים רבים העוסקים בתחושת השחיקה של אנשי טיפול בכלל, הרי שבישראל כמעט ולא נבדקו באופן אמפירי הגורמים המשפיעים על כוונת העזיבה של אנשי השיקום בקהילה.

מטרת המחקר הנוכחי הייתה לזהות גורמים סביבתיים, ארגוניים ואישיים המשפיעים על כוונת עזיבה בקרב אנשי שיקום פסיכיאטרי בקהילה, בהתבסס על מודל "העזיבה הרצונית" של Lee & Firman (1996) .המודל מתאר את העזיבה כתהליך מושפע ממערכת גורמים רחבה – תפיסת העובד את סביבת עבודתו, את יחס הארגון אליו ואת תחושת המסוגלות האישית שלו.
בהתאם לכך, המחקר בחן את תרומת המשתנים: הערכת האוכלוסייה את תפקיד העובד כגורם סביבתי, תמיכת הממונה הישיר וצדק ארגוני כגורמים ארגוניים, וכן תחושת מסוגלות עצמית ורוחניות כגורמים אישיים להסבר כוונת העזיבה.

המחקר נערך בשיטה כמותית-מתאמית, והשתתפו בו 222  אנשי שיקום פסיכיאטרי בקהילה  עובדים בעלי ותק של שנה לפחות, הן אנשי מקצוע והן עובדי סמך מקצועי. הנתונים נאספו באמצעות שאלונים אנונימיים שהופצו באופן מקוון בשיטת "כדור שלג" דרך מנהלים וקבוצות עבודה. הניתוח הסטטיסטי כלל ניתוחי מתאם ורגרסיה לבחינת תרומתם היחסית של המשתנים לכוונת העזיבה.

ממצאי המחקר העלו כי הערכת האוכלוסייה את התפקיד, תמיכת הממונה הישיר ותחושת צדק ארגוני נמצאו קשורים באופן מובהק לכוונת העובדים לעזוב את עבודתם. עובדים שחוו הערכה נמוכה מהאוכלוסייה, תמיכה פחותה מהממונה הישיר או חוסר צדק ארגוני נטו לבטא כוונות עזיבה גבוהות יותר. בנוסף, נמצא קשר בין תחושת מסוגלות עצמית לבין כוונת עזיבה בקרב גברים בלבד. לעומת זאת, לא נמצא קשר מובהק בין רמת הרוחניות האישית לבין כוונת העזיבה.

מסקנות המחקר מצביעות על כך שגורמים ארגוניים ותפיסתיים ממלאים תפקיד מרכזי בעיצוב חוויית העבודה של אנשי השיקום ובהחלטתם להישאר או לעזוב. ממצאים אלה מדגישים את חשיבותם של יחסי אמון ותמיכה בין עובדים לממונים, של חוויית הוגנות ושל תחושת הערכה חברתית כלפי התפקיד. ההבדלים המגדריים שנמצאו בהקשר של מסוגלות עצמית מצביעים על כך שתפיסת התפקיד ומקורות החוסן עשויים להיות שונים בין נשים לגברים, ומצריכים התייחסות ייחודית בתכניות שימור.